כבר יותר ממאה שנה עברו מאז. בכל זאת אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אולי זה הריח, הנכדים שלי אומרים שלריח זיכרון משלו, עמוק יותר. במקרה הזה לפחות, הם לגמרי צודקים, כי הדבר הראשון שאני תמיד נזכר בו זה הריח. ריח רענן וטרי, ריח מתוק, ריח טוב של תפוח שנקטף זה עתה מהעץ בשיא בשלותו. הרחתי אותו ומשהו בי התעורר. עוד אפילו לפני שהסתובבתי וראיתי אותה, את אווה שלי, מתקרבת לעברי בצעדים חתוליים, ידה השמאלית מוסתרת מאחורי גבה. היא התקרבה אליי, מחייכת, מתנשמת ואני הרחתי בהבל פיה את ריח התפוחים המשכר. היא ניגשה אלי קרוב, כמעט נוגעת בי ואז הושיטה את ידה המוסתרת והגישה לי אותו. תפוח, תפוח אדום, תאווה לעיניים, התפוח הכי מפתה שראיתי בחיי, אפילו שבצד אחד הוא היה נגוס ויכולתי להבחין בסימני שיניה החדות על קליפתו הנוצצת. עוד לפני שהציעה לי לטעום ממנו, כבר התעורר בי הרעב. רעב שלא ידעתי שיש בתוכי, רעב לאותו תפוח, יחיד ומיוחד, רעב לטעם שלו, שכבר ממש הרגשתי על שפתי ובחיכי למרות שטרם נגעתי בו.
אני זוכר שהיה שם רגע אחד קצר שתהיתי על הרעב הזה. רעב זה לא משהו שהרגשתי קודם, זה לא היה חלק מעולם החוויות שלי. עד אותו הרגע, תמיד הייתי שבע רצון, תמיד היה לי כל מה שרציתי, אוכל, שתיה, מנוחה בשפע, ממש גן עדן, ופתאום התאווה הזו.
"תטעם", היא אמרה לי, צוחקת, ואני מיהרתי לעשות כמצוותה. לקחתי ביס. ביס גדול ועסיסי ולעסתי היטב.
הטעם! אוי הטעם, אחרי הריח, זה הדבר שאני זוכר הכי חזק. הטעם המתוק-חמצמץ הזה, המושלם, העסיסי, הפיצוחי, שהשתנה והתגוון עם כל לעיסה וכל תנועה של הלשון. כאילו זו הפעם הראשונה שאני באמת טועם אוכל. לקחתי ביס נוסף ועוד אחד, לא יכולתי לעצור, גם לא רציתי.
"הֵי, תשאיר גם לי משהו", היא צחקקה והושיטה את ידה לקחת ממני את התפוח ואני הסתכלתי עליה וכאילו ראיתי אותה בפעם הראשונה. כמה יפה היא היתה, ידיה, רגליה. שיערה השחור שגלש משני צידי גופה עד למותניה, הדגיש את עורה הלבן שמצידו הבליט את אודם שפתותיה והכֵּהוּת של פיטמות שדיה שהיו גלויות. למעלה, השחור של עיניה הנוצצות שהסתכלו בי ולמטה השחור של שיער ערוותה.
"את ערומה", אמרתי בהשתאות, תוהה איך לא הבחנתי בדבר כל כך ברור קודם.
"גם אתה", היא צחקקה לעברי והצביעה לעבר חלצי.
היא צדקה כמובן, אווה שלי, ואני פרשתי ידי אליה והיא נפלה בזרועותי והתחבקנו.
כשאני חושב על גן עדן, אני חושב על הרגעים האלה שהיו לנו שם. הכל היה כל כך חד וראשוני, הריח, הטעם, אבל גם הצבעים והמגע. הרגעים הכי יפים שהיו לנו בחיינו הארוכים. גם אחר כך היו לנו רגעים יפים ורגעים של אושר, אבל אף פעם לא באופן המושלם כל כך של הפעם ההיא, הראשונה. אחר כך, תמיד היה עוד משהו, או מישהו שהפריע, שהקהה מהתחושה, שפגם בשלמות.
נכון שגם שם, בגן העדן, היה את הנחש, ותוך כדי שעשינו את מה שעשינו, נדמה היה לי שראיתי אותו, יצור ארוך וגמלוני מציץ בנו מבין עצי הגן. "תתעלם ממנו", לחשה לי אווה וסובבה את ראשי אליה ונישקה אותי ואני נישקתי את שפתיה, נושם לתוכי את ניחוח התפוח ולרגע ארוך דבקתי בה והיינו לבשר אחד.
עד שרעם מתגלגל החריד אותנו והשמים קדרו. אלוהים הופיע, "אדם איכָּה?"
קודם לא הבנתי זאת, אבל אותו תפוח גם פקח את עיני לדעת שאין ארוחות חינם, והמחיר של הארוחה הזו שלנו היה גירוש, גירוש מגן העדן לצמיתות.
מאז אנחנו עובדים קשה, שנינו. שום דבר לא בא לנו בקלות. לא לנו ולא לילדים שלנו וגם לא לנכדים. אפילו לנחת מהילדים לא זכינו, כל אחד והסיפור שלו. ואם זה לא מספיק, בשנים האחרונות אנחנו גם מתחילים להרגיש את פעמיה של הזקנה שאוכלת בגופנו ובנפשנו עד שכמו שהבטיח לנו האלוהים - בסוף נמות.
ובכל זאת, כשאני יושב עם הנכדים, או בשנים האחרונות, עם הנינים והם שואלים אותי: "סבא, איך היה שם בגן העדן? לפני שגירשו אתכם?" אני מתקשה לענות להם. זה לא שאין לי זכרונות משם, אבל הכל נראה לי אותו הדבר, כל הימים, כל הלילות. כמה זמן בעצם היינו שם? במצב הזה? - אין לי מושג. כאילו הזמן בעצמו לא באמת התקדם שם. אני מנסה להיזכר במשהו לספר ומנסה ומנסה - וכלום. עד שפתאום באיזה שהוא מקום עמוק בנִשְמתי - מתעורר לפתע הזיכרון העז הזה - חי וחודר, הזיכרון של הריח, רענן וטרי, הריח הטוב של תפוח שנקטף זה עתה בשיא בשלותו.
