היום שאחרי

מי סוף נובמבר הם הקצרים בימות השנה.

כבר בחמש, כשאני יוצא מהעבודה, חושך.

בדרך כלל הדבר נוסך בי דיכאון

אבל היום דווקא התאים לי

לא רציתי לראות את עירי באבלה השחור והמפויח

סיפור של אש ומים

סיפור של אש ומים

הנוף הנשקף מגג ביתי מרהיב עין ביופיו, אבל הפעם אני עולה לשם לא בכדי להתפעל מן הנוף.

חצי שעה קודם עוד הייתי שקוע בעבודתי במשרד, ועכשיו כל מה שמעניין אותי הוא "מה קורה עם השריפה". יש רדיו ו YNET ושאר אמצעי חדשות. יש גם מציאות ובמקרה הזה שהדברים כל כך קרובים לבית אני זקוק למציאות, למקור הראשון.

כמות מטורפת של עשן מתאבכת מעל לוואדי המוביל מרוממה אלינו, כשבתוך כל העשן הבהיר הזה מסתלסלות להן תימרות עשן שחור וכהה יותר במקומות בהן האש פעילה במיוחד. מדי פעם מבליחות מתוך המהומה לשונות אש ענקיות בגובה של קומת בנין או שתיים, מראה מן הגיהינום.

אינני מחשיב עצמי כאדם אנוכי, ובכל זאת אני מודה שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה: "איזה מזל, זה בצד השני של הרחוב ולא בצד שלנו". לקח רגע עד שהתאפסתי ונזכרתי בכל האנשים שאני מכיר שגרים בצד השני של הרחוב. מיהרתי להתקשר ולהודיע להם.

מול האש הנוראית הזאת אין דבר שאני יכול לעשות. אפילו להשקות את הגינה, להרטיב אותה מעט, לא היה מעשי, כי עוד אנשים חשבו על כך והזרם היה חלש עד כדי לעורר רחמים. אז נשארתי שם על הגג, צופה במחזה המבעית המתפתח אל מול עיני. ואכן הוא התפתח: האש טפסה במעלי הוואדי ועגלת האשפה בפינת הרחוב עלתה בלהבות. גם אחד משיחי הנוי. "איפה מכבי האש?" שאלתי את עצמי, אבל אז לרגע התפזר קטע מהעשן וראיתי אותם בצד השני מגינים על שורת הבתים שברחוב גולדמן בזרנוקי מים אדירים שבכל זאת נראו כטיפה בים.

אולי זה הישראלי שבי ואולי זה הסרטים שאני רואה אבל איך שהוא ציפיתי שאולי "חיל האויר" יבוא להושיע – ואכן זמזום מנועי ה"פייפר" החריד את השמים ומטוס קטן וצהוב הופיע מול פרצופי המשתאה, לרגע נראה היה לי שהוא טס ישר אלי, ברגע האחרון הוא שבר שמאלה והפיל ענן של חומר לבן ישר מעלי. "האם זה רעיל" עוד הספקתי לשאול את עצמי כשהבחנתי שהטיס היה חכם ממני ולמרות שהשיר את החומר ישר מעלי הרוח נשאה אותו לכיוון השריפה. מטוס ועד מטוס ועוד מטוס. זה עבד. במקום בו קודם היתה הלהבה הכי גדולה האש החלה לדעוך, אבל היו רק ארבעה מטוסים והם הלכו למלא את מיכליהם. בינתיים בשקט בצד האש הצליחה לחצות את הכביש ופתאום ראיתי שני עצים בוערים "בצד שלנו". לא טוב. בדרך כלל גאוותי על ה"צד שלנו" הוא ה"פס הירוק" המפריד בין רחוב איינשטיין לרחוב יקינטון, אלא שה"פס" הזה מורכב בעיקר מעצי אורן וכל מיני שיחים שבעונת טרום הגשם מגיעים לשיא היובש והדליקות שלהם. בעצם אין כלום שמפריד בין האש לביני שאיננו חומר בעירה משובח.

שם למטה ברחוב התרוצצות רבה, עוד כבאית מגיעה ורכב פיקוד אבל כל הפעילות מכוונת לצד השני, לרחוב גולדמן וסחלב ובצד שלנו שני עצים בוערים בנחת... וגם שיח אחד קטן. לצעוק להם? אין טעם. לרדת למטה ולבקש? למה שיקשיבו לי. להציע להם שישלחו תצפיתן כאן לגג ביתי – שיראה ויבין מה קורה? אני מסתכל לשמים ורואה את המסוק שחג למעלה ו"מתזמן" את ההצגה. כנראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.

חצי שעה מורטת עצבים במהלכה האש מתפשטת בצד שלנו, עכשיו גם כאן היא גבוהה ומפחידה. יתכן שזה אמיתי, יתכן שהאש תגיע גם לבית שלנו. "הממד" אני נזכר – "אמור להיות עמיד לאש". אני יורד למטה. סוגר  את חלון הברזל. סוגר מפה ומשם. "אבל מה לשים בפנים?" כמה תמונות שציירו הבנים שלי. התמונות שקנינו וקבלנו מרונה. הטלביזיה?..." מה באמת הדברים בחייך שקשה למצוא להם תחליף?

אני שומע את טרטור המנועים של המטוסים ועולה חזרה לגג לראות את הסיבוב השני. הפעם המטוסים מפילים את מרכולתם בצבעי לבן ואדום בצד שלנו. אחד ועוד אחד ועוד אחד... האש הענקית, המפלצתית נכנעת בפני המתקפה האווירית, אבל נמוך למטה בין השיחים הלהבות עוד מלחכות את העשב. עכשיו זה כבר יותר קרוב.

אני יורד שוב לגינה מנסה להשקות. "טיפה בים". השכנה מתחתי משקה גם היא – מנסה להרטיב את גג הסוכה שבחצרם ולא מצליחה, אין מספיק לחץ. אבל לי יש את יתרון הגובה ואני משקה לה את הסוכה. יש לה תינוקת – הנכדה אצלה היום. היא חושבת שכדאי לה להתפנות. אני מסכים איתה.

פרק ב' האש שוב עולה, עכשיו זה כבר ששה בתים ממני. אשתי מתקשרת ואומרת שבקשו מהתושבים להתפנות. "מצטער אני לא מקשיב לרדיו" אני עונה לה וממשיך להתבוננן בבעתה באש המתקרבת. הרוח דווקא לטובתי, ובכל זאת לאט לאט האש מתקרבת. שוב מטוסים, שוב קיר האש המאיים קורס ושוב הלהבות הנמוכות מתחת לשיחים ממשיכות לחתור לכיוון שלי. "איפה כוחות הקרקע?" אני תוהה. מבט חטוף ב"נוף" מבהיר לי את התשובה. שלוש כבאיות ליד בית חולים פלימן ששני מוקדי בערה רציניים כמו חונקים אותו, וההם בגלדמן עדין נאבקים על הבתים שם.

פרק ג' – כמו פרק ב' רק שעה יותר מאוחר ובנין אחד יותר קרוב עלינו....

טלפון מאשתי – יכין, בבקשה תתפנה, על תעשה שטויות. אני מבטיח להתפנות כשיהיה מסוכן. האם כבר מסוכן? אני מרגיש שעוד לא. בעיני רוחי אני מסמן קו דימיוני בין העצים של הפס הירוק. כשיגיע לשם, אני מתפנה אני מסכם עם עצמי. האש כבר לא רחוקה משם. יתכן שאצטרך להתפנות. יתכן שביתנו ישרף. "אולי עדיף לקחת משהו?" "מזוודה" בחדר של בני אני מוצא את "מזוודת הטכניון" שלו ריקה. אני מתחיל למלא אותה – תחתונים, חולצות מכנסיים לי, לאשתי ולבתי הצעירה, "חזיות" אני נזכר ולוקח גם מאילו (כן, שכחתי גרביים, גילינו את זה רק בערב). אגב לשאר ילדי לא ארזתי כי יש להם סטוק מינימלי במעונות או בדירות שלהם.

המזוודה ליד הדלת, חזרה לגג.

פרק ד' כנ"ל האש עולה שוב, הפעם כבר יותר קרוב. להתפנות? כנראה שכן, עוד רגע או שניים זה מגיע. ואז הטרטור הגואל של המטוסים הפעם מצטרפת עליהם גם כבאית נוספת שהגיעה לרחוב ותותח המים שלה "מחפה" על הבית הראשון ביקינטון (ארבעה בתים מאיתנו). נראה שזה עובד. האש הפראית שוב דועכת. ומה מתחת לשיחים? זה כבר קרוב מדי, קשה לראות.

רבע שעה מתוחה. האש האדירה לא פורצת שוב, אני מבחין בכמה אנשים הולכים בשביל לכיוון השריפה. יש שם המון עשן, אבל פחות מקודם. היתכן שזהו? ניצלנו? אני יורד מהגג ובזהירות הולך בעקבותיהם. כעבור כמה רגעים חוזר משם אדם זקן שמדבר מעט לא ברור ומבולבל (לפי פניו החצי משותקים הוא עבר שבץ מוחי לא מזמן) מתלווה אליו בחורה צעירה (בתו?) שמנסה לשדל אותו לחזור הביתה – הוא טוען בהתרגשות שיש עוד אש ותיכף הכל יתלקח שוב. כמה שכנים מצטרפים להביט בלהבה – על הגבול שבין השרוף וערימת גזם ענקית יבשה. אני מנסה לפזר את האש עם את חפירה. -"זה לא יעזור", -"צריך מים", -"הצינור שלי לא יגיע עד שם", -"דליים, תביאו דליים". אנחנו מתפזרים איש לגינתו וחוזרים עם דליים. השכן לידי פותח את הצינור שלו – זרנוק רציני (איך יש לו לחץ מים?) ואנחנו ממלאים דליים. הזקן לא יכול לסחוב (בעיות גב) אבל למלא הוא יכול ואנחנו פוסעים אם הדליים אל האש ושופכים מים והולכים ושופכים. תאמרו טיפה בים? אתם צודקים. את מה שכבאי אחד עם זרנוק אמיתי יעשה ברגע לוקח לנו לפחות רבע שעה. אבל אין שם כבאי ויש שם אותנו, אז ממשיכים. התוצאה בינתיים – תיקו האש ממשיכה לבעור אבל לערימת הגזם לא מגיעה. גם לא לסבך קצת יותר למעלה. שעה אחרי זה – כנראה השתלטו על איזה מוקד או שניים אחרים  -מופיעים הכבאים. איזה הקלה. עבודתם לפחות פי עשרה יותר יעילה משלנו. ובכל זאת עדין אינם יכולים להיות בכל מקום – ואנחנו. בעיקר מגינים על הבתים שלנו (בדיעבד בצד השני של המוקד הזה – המצב היה הרבה יותר גרוע ואיינשטיין 115 נשרף ממש.

כשמתחיל להחשיך כבר נראה שכמעט הכל כובה. כבאי בודד ממשיך להשפריץ מים על האיזורים המעשנים שהולכים ופוחתים. אני מרשה לעצמי לקחת מנוחה ולהתעדכן. השמועה אומרת: "הצתה", "פעילות חבלנית". הדבר משכנע אותי: "לא להכנע לטרור" אני לא אשנה את תוכניותי וכך אני מתקשר לאשתי ומסכים להצעתה שנדבוק בתוכנית המקורית שלנו להיום – לחגוג את thanksgiving עם חברים ברחובות. אני עוזב את הבית ויורד לעבודה. לפגוש את אשתי אבל גם להתקלח. בבית אין חשמל ולכן גם אין מים חמים ובכלל מקלחת בחושך זה לא משהו.

שעתיים אחרי זה, אנחנו חוגגים ברחובות. כל ילדנו גם באו ומקצת בני הזוג שלהם ועוד המון אורחים אחרים. אוירה חמה ולבבית ובכל זאת אני מרגיש קצת בצד כאילו חלק ממני נשאר בבית. באחת עשרה בלילה המסיבה נגמרת. הילדים חוזרים איש לביתו אשתי ובתי הצעירה נשארות לישון אצל מארחינו. אני נוסע חזרה הביתה.

למה? אולי כי אין כמו לישון בבית. אולי כי רק כשאני בבית אני יודע בוודאות שהוא עדין לא נשרף ושם הרחק בביתם – לא ארדם. אולי גם בגלל הערה שפלט אחד האורחים שהשתמע מנה שאנחנו פליטים (הקלות הבלתי נסבלת של להפוך לפליט).

חצות וחצי אני נכנס לחיפה. לא העיר שאני מכיר – החניון שליד הקונגרסים – הפך לחפ"ק מכבי אש.  יותר מעשר כבאיות ממתינות שם. בדרך פרויד במעלה ההר כמה פעמים אני מאט ומזגזג בין כבאיות שממשיכות להלחם בדליקה שבינתיים עברה לצד השני של ההר (בדיעבד היתה גם הצתה ליד האיצטדיון). הרחוב שלי – נטוש ושומם חוץ מכמה "כוחות הביטחון" פה ושם. עיף ולא במיוחד מרוצה – אני בבית. הפתעה טובה אחת – יש חשמל. אני מעדכן את אשתי שהגעתי בשלום ועולה לגג. הפתעה טובה שניה – כמעט ואין עשן. ב"גדול" האש כובתה.

בכל זאת מנקר הפחד שבזמן שארדם האש תחזור ותגיע עד הבית. לפי איך שזה נראה – לא סביר. בכל זאת אני לוקח פנס קטן לסייר באיזור שנשרף, להרגיע את עצמי. בלילה, כל גץ וכל אבחת עשן בולטים יותר. אני מסתובב מאיר עם הפנס. לפתע נדמה לי שעוד מישהו מסייר שם, אני רואה את הבהובי הפנס שלו – לא, זה לא פנס, זאת אש. בין שני בתים בור קטן ובתוכו להבה גדולה. אני חוזר לחצר, ממלא שני דליים. בדרך לאש אני מבחין בגיצים מתחת לשיח... שעה ועשרים דליים אחר כך בכל השטח אינני מוצא גיצים. יש עוד שתי "ארובות" מעשנות – גדמי גזעים שעוד הבוקר היו עצים, אבל הן רחוקות מכל דבר אחר. די מספיק. 2:00 בלילה, מקלחת ולמיטה.

לפני שאני נרדם אני מנסה להעריך את מעשי: האם הצלתי את ביתי משריפה? אולי. האם סתם הסתובבתי עם דליי מים קטנים ושיחקתי באש? אולי. לא תמיד יש תשובות. לפעמים פשוט עושים את מה שבאותו הרגע נראה נכון. ורגע אחר כך – שוב ושוב...

והימים ימי חג הפסח

(פורסם לראשונה בfacebook בפסח תשע"ו)

והימים ימי חג הפסח, ויהי ביום השלישי לחג ויתעורר יכין ויצא את ביתו ויאכיל את חתולו כמדי יום ביומו והנה פניו של החתול אינם כתמול שלשום, וישאל את החתול "מה לך?" ויענה החתול ב"מייאו" עצוב ויבן יכין כי מזה ימים רבים לא בא אל פיו של החתול אלא מזון יבש. ויכמרו רחמיו של יכין על חתולו, יאמר: "איכה אשמח אותו בחג הפסח הזה" ויצא אל המרכול להביא לו מעט fancy feast אשר חתולי הגויים מתברכים בהם. ויבוא יכין אל המרכול והנה לא ימצא המזון הנ"ל בכל אשר יפנה ויבן יכין וידע כי חמץ הוא וייצר ליבו מאד. ויעזור יכין אומץ ויבן שלא חמץ הוא מזון החתולים כי בשר הוא אלא חשש חמץ בלבד ובכלל "מי אמר שחתול צריך לשמור אל כשרות לפסח? אפילו אם בעליו מקפיד בענין". ויגש יכין אל מדף מזון החתולים, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויושט ידו אל מעבר לפרגוד וילקוט שתיים קופסאות fancy feast ויטמין בכליו, (בין הקוטג' לחלב, ומתחת לשקית של בצל). ויגש יכין לקופות ה"שירות עצמי" ויעביר את כל מצרכיו ואף מזון החתולים ה"חשש חמץ" בתוכם ויעברו כולם ותצייץ הקופה בשמחה ולא התרתה בו על כי חמץ המה. וישוב יכין לביתו ויאכל את מצתו בהנאה אבל לחתולו נתן מן ה fancy feast כדרך הגויים וישמח החתול ואף יכין מצפונו נקי היה כי ידע שלא החטיא את חתולו אלא רק הטיב עימו.

נאה דורש ונאה מקיים

נאה דורש ונאה מקיים

בתרבויות מסוימות, היכולת של אדם לאכול חריף היא מדד חשוב לגבריות שלו. כך אנשים מוצאים עצמם דוחפים לפיהם פלפל חריף שלם או כפית שלמה של זחוג ובתמורה כל חבריהם ממלמלים "גבר גבר" בהתפעלות (או לחילופין אומרים: "זה כלום" ודוחפים לפיהם שלהם שני פלפלים או שתי כפיות של זחוג).

מצד אבי, אני בן לעדה הפולנית ועל כן פטור מהמבחן הזה. בכל זאת, בשנים שמיד אחרי הצבא, פיתחתי חיבה לאוכל חריף ומצאתי עצמי משתתף בויכוחים ארוכים על השאלה איזה זחוג שווה יותר: האדום או הירוק (כמובן שהירוק). עם השנים הגנים הפולניים התמרדו וכבר הרבה זמן שאינני אוכל אוכל ממש חריף.

לא מזמן יצא לי לשבת במסעדה עם כמה חברים מתקופת הצבא וכשאחד מהם פנה למלצרית וביקש שתביא לנו חריף, אמרתי לו: "I don't do these things no more ". "מה, אתה לא יכול לאכול חריף?" "אני יכול, אבל אחר כך אני מתחרט על כך" השבתי לו. כשהגיעה הצלוחית הקטנה עם הירוק הירוק הזה וכולם טבלו בהנאה לא יכולתי להתאפק ולקחתי קמצוץ קטן. זה היה חריף! אבל זה גם היה טעים מאד וכך מצאתי עצמי לוקח קמצוץ נוסף ואולי אפילו שלישי...

...בארבע לפנות בוקר כשהתעוררתי כבר התחרטתי על כך.

החוסר

החוסר

הרגשתי איזה שהוא חוסר בחיי וניסיתי לרדת לשורשו.

הסתכלתי פנימה ובחנתי עצמי מחפש תובנות ורמזים לדרשו

וכמו בסרט מצויר, משני צדדי ,שתי דמויות הופיעו, כל אחת בבועה משלה

מושכות אותי, כל אחת בדרכה בדרך לפתרון השאלה

האחד מימני, בחור מקסים, לבוש היטב, שאמר לי: "אל תוותר!

חסר לך action , חסר הריגוש, אתה צריך פשוט לעשות יותר"

השני משמאלי, מבוגר ומיושב, לבוש בגלימה עבה

אמר לי: זה כאן, הפתרון כה קרוב – אתה זקוק ליותר שלווה.

     - אתה עוד צעיר, על תדרוך במקום, יש עוד כל כך הרבה לחקור

  אומנות, קולנוע, יופי, אהבה, רק לא להשאר מאחור

  חיי היומיום חוזרים על עצמם, בית, עבודה וקניות

  נפץ המסגרת, שבור מוסכמות, תראה מה זה בעצם לחיות.

     - נו אז תרוץ, תרדוף, תחלק שלל – ואחר כך בעצם אז מה?

  תסגור מעגל, תחזור לאותו המקום רק עם חור יותר גדול בנשמה.

  היופי, החכמה ואפילו האהבה לא נמצאים שם במרחב הגדול

  הם נמצאים במקום בו אותם מחפשים, אפילו זה גרגר של חול.

     - השלווה לזקנים היא –הינה הנזיר במקדש - שהגיע לשלווה באמת

  גם אם תסתכל בו היטב לא תוכל לגלות – אם עוד חי הוא או שמא כבר מת.

     - הרדיפה אחרי הריגוש יש בה טעם אולי לאנשים צעירים וחמים

  כשהיא מופיעה כך, בכוח, באנשים בגילך – יש בה משהו מעורר רחמים.

  לכאורה הוא רודף, לכאורה הוא משיג, אך בעצם הוא סתם בורח

  מלהסתכל על אותו הפרצוף בראי שראשו כבר שיבה או קרח.

     - אתה בעצמך שיבה וקרחת, עזוב את יכין, הוא עדין צעיר!

     - עזוב אותו אתה, קח ת'פורשה שלך ולך תקרע את העיר.

     פניתי לאשתי ושאלתי לדעתה: במי מהם לבטוח ואת מי מהם לעזוב

     היא אמרה מה שחסר לך באמת, זה עט ונייר או אולי רק מחשב וקצת זמן לשבת לכתוב.

שיקמונה

שיקמונה

שנים מהקולגות שלי לעבודה נמצאים כעת בחו"ל. מה שרציתי להספיק בטרם ישובו – כבר עשוי ומה שנותר עוד לעשות - תלוי בחזרתם. כך מצאתי עצמי מטייל ביום חמישי בצהרים על חוף הים עם אשתי. כל חיי מהווה לי החוף הזה תפאורת רקע, ובכל זאת בכל פעם שאני קשוב לו הוא מגלה לי עוד איזה סוד קטן.

רגלינו נושאות אותנו צפונה, והנה אנו למרגלות התל של שקמונה – אחת משלוש הערים העתיקות ששכנו בשטח שהיום חיפה. גבעה נמוכה שרבע ממנה נחצב בחפירה ארכיאולוגית, מעט מבנים המבצבצים מן האדמה שנחפרה באותן החפירות וחוף ים חרוץ בבריכות ותעלות עגולות או ישרות או ניצבות ולפיכך מעשי ידי אדם. אני מביט בהם, בשרידים העתיקים: כאן שורה של אבנים גדולות, שם קיר מאבנים קטנות. פה טיח, שם פסיפס. מבלי משים אני מרגיש צורך לתת פירוש למה שאני רואה.

שיקמונה לא היתה עיר גדולה או חשובה וגם יהודית לא היתה ואולי בשל כך בכל התל יש רק שלט אחד קטן המספר בקצרה את תולדות המקום וגם הוא בצד השני של התל הרחק ממני. אבל השרידים כמו דורשים שיפרשו אותם ומה שאינני יודע – אני ממציא מדמיוני: הנה האבנים האלה שאני דורך עליהן – בוודאי שימשו כרחוב. הקיר ההוא – בוודאי שימש לחומת מגן. והחדר שם העמוק ללא דלת או חלון – בוודאי שימש לאגירת מים או מזון, ושם – הבריכה – בוודאי שימשה לרחצה הרי היא בדיוק בעומק של אדם ומוגנת היטב מן הגלים.

בקצה התל אני מבחין בדוכיפת מחטט ומנקר בסבך. "הי דוכיפת", אני שואל אותו: "האם אתה יודע שאתה משמש כציפור הלאומית שלנו?" "לא", הוא עונה לי, "אבל אני יודע שאילו תולעים והן משמשות אותי לאכילה".