משפחת חימר

 אין פעם שאני מטייל ברחובות תל אביב, ולא מוצא איזה פינה קסומה שלא ידעתי על קיומה וש"עושה לי את היום". הפעם הלכתי עם הבת שלי ברחוב גורדון ואי שם בין ריינס לדיזינגוף, ראינו בפתח אחד הבתים אוסף של כמה חתולים בצבעים שונים משוחחים עם שני ברווזים אורחים. לא בכל יום אתה פוגש חבורה שכזאת אז ניגשנו קרוב יותר, ובין השיחים גילינו שיש לבניין הישן גם קומת מרתף עם חצר קטנה ושם בחצר יושבת משפחה שלמה של דמויות קרמיקה בגודל מלא. השלווה הנינוחה שלהם הייתה מדבקת, אז הצצנו, צילמו, אמרנו שלום והמשכנו הלאה. כדברי השיר: "עברתי רק כדי לראות".

יד ביד

לא רחוק מהבית של אמא שלי יש מצפור יפה שצופה על עמק זבולון, הקריות, והשכונות המזרחיות של חיפה. הלכתי לשם עם האמא שלי. "שנצא קצת? מזג אויר טוב בחוץ", היא הציעה ואני עניתי "כן". אז אנחנו הולכים יד ביד: אשה בת תשעים ויותר וגבר שגם הוא כבר בהחלט לא צעיר. צעדים איטיים, מדודים, זה מה שהיא יכולה, ואני מתאים את עצמי לצעדיה, נותן לה להישען עלי, ברך ימין קצת כואבת לה וזה עוזר. "תראה את העצים, איזה גובה", היא אומרת ואני מתבונן בהם, מנסה למצוא בהם את הגובה ממנו היא כל כך מתפעלת. הם נראים לי די רגילים.

"למה לא גוזמים אותם?" היא שואלת ומוסיפה: "הם כמעט מגיעים עד לקרוניות". אני מסביר לאמא שהעצים לא באמת מגיעים עד לקרוניות, זה רק נראה כך בגלל הזווית בין העצים למדרון שמולנו. עוד כמה צעדים ואנחנו נמצאים ממש מתחת לקרוניות של הרכבלית, הן מתרוממות מן המדרון וחולפות גבוה מעלינו וגם אמא רואה עכשיו מה רב המרחק בינן לבין העצים. בכל זאת היא חוזרת ומציינת עד כמה גבוהים הם העצים האלה.

מזג האוויר בהחלט יפה - שעת בין ערביים קסומה של סוף קיץ -  כבר לא חם ועדיין לא קר. שמש של רגע-לפני-השקיעה מלטפת אותנו. חומהּ העדין מזכיר לי טיול מלפני שנים בחורשה ליד ביתנו שהיה אז ברמת שאול. אני ואמא, היא אישה צעירה ואני ילדהּ הקט. גם אז הלכנו יד ביד. אני מזכיר לה זאת ולרגע היא מתבלבלת ומספרת לי שזה היה כאן, בדיוק במקום בו אנו הולכים עכשיו. היא אפילו נזכרת בשיר ששרנו אז: "ימינה, ימינה, שמאלה, שמאלה, לפנים, קדימה, ימינה, ימינה, שמאלה, שמאל, לפנים, אחורה". השיר בא עם ריקוד קטן בו הרגליים עושות את מה ששרים ולרגע שנינו שרים ביחד ורוקדים. אחרי רגע היא נעצרת: "עכשיו אני כבר לא יכולה לרקוד", היא פוסקת.

אנחנו ממשיכים ללכת ואני מסתכל עליה ועלי. איך אז הייתי כזה קטן והיא כזאת גדולה ועכשיו התהפכו היוצרות ואני הגדול והגבוה והיא קטנה ונמוכה. לא רק יחסית אלי, אלא גם באופן מוחלט, כי כשמזדקנים - הגוף קטֵן. פתאום אני מבין משהו שלא הבנתי עד כה: לפני כמה שנים כשביקרתי במה שנשאר מאותה החורשה, התאכזבתי עד כמה העצים שנותרו בה היו כל כך פשוטים ורגילים, ואני הרי זכרתי אותם גדולים וגבוהים - ממש כפי שהעצים שכאן נראים עכשיו לאמי שהצטמקה.

עצירה במצפור ותצפית אל הנוף. "כבר בפעם הראשונה שביקרתי בחיפה התאהבתי בנוף שלה וידעתי שכאן ארצה לגור", היא מספרת לי שוב כשאנחנו מתיישבים על הספסל שיש שם. לאחר זמן, השמש שוקעת ואמא מציעה שנתחיל לחזור. אנחנו מספיקים להגיע לביתה רגע לפני שמחשיך. 

צעד קטן לאנושות, צעד גדול לאמא שלי שהשלימה את המסע.