והדרת פני זקן

הרכבת שעליתי עליה היתה מלאה וצפופה. כבר מהפקק של האנשים שהיה על יד הדלת, הבנתי שגם מקום עמידה יהיה קשה להשיג וניסיתי להדחק לאמצע הקרון, שם לפחות יש מספיק מקום לנשום (במיוחד אם אתה גבוה). לפתע בחור צעיר קם מכיסאו ואמר לי: "בבקשה, שב אדוני". מרוב הלם פשוט אמרתי לו תודה והתישבתי. רק לאחר כמה רגעים האני הפנימי שלי התאושש והתמרד:
"רגע, אני עוד צעיר. אני יכול לעמוד ברכבת. אני לא צריך שיפנו לי מקום!"
אבל הוא היה כל כך נחמד וחברתו הביטה עליו במבט של: "אתה מלאך ממש" שלא אמרתי כלום. רק תהיתי איך אני באמת נראה בעיניים של מישהו אחר.

סדנת כתיבה

סדנאת כתיבה

בפעם הראשונה בחיי אני הולך לסדנאת כתיבה, ללמוד את סודות המקצוע. הפעם נתנו לנו תרגיל: כל אחד בוחר מהמילון שלוש מלים לפי טעמו ורושם על פתקים. אחר כך מערבבים את הפתקים וכל אחד מקבל שלושה פתקים. משימה לכתוב קטע קצר שבו מופיעות שלושת המלים האלה.

המילים שיצאו לי היו: שוֹלְטָנִי, מפריע ורוויה.

הסיפור שיצא לי היה:

יוסף היה מאד שוֹלְטָנִי. לכולם זה הפריע, אבל יותר מכל סבלה מכך חווה אישתו. יום אחד היא הגיעה לכלל רוויה והחליטה שֶדַי! מספיק. יותר לא תסבול זאת. ״אם אתה רוצה להיות כזה שוֹלְטָנִי, אז בבקשה, אבל לא אצלי בבית״. ״זה גם הבית שלי, ואני אעשה בו מה שארצה״ אמר, ״וגם את תעשי בו מה שארצה״, הוסיף כבדרך אגב. ״לא, אני לא״, התריסה מולו. ״כן, את כן״ נהם בחזרה. ״עוד נראה״, השיבה ויצאה מהחדר לחדר השינה. ״נראה״ נהם יוסף בשולטניות. ״הזדמנות אחרונה להתחרט, אדוני השוֹלְטָנִי״ שמע אותה קוראת מהחדר הסמוך. ״לא מתחרט ולא משתמט - אני בְּשֶלִי, וגם את תהיי בְּשֶלִי". בטחונו התערער מעט כשיצאה אחרי כמה רגעים מחדר השינה ומזוודה גדולה בידה. ״מי היא חושבת היא״ מלמל וחסם את דרכה. היא ניסתה לעבור אותו מימין ומשמאל אבל הדרך היתה חסומה והמזוודה היתה כבדה ולבסוף היא הניחה אותה על ארץ. איך שהניחה אותה, זינק יוסף וחטף ממנה את המזוודה. "תחזיר לי את המזוודה! הגעתי לרוויה ממך. האופי השולטני שלך כל כך מפריע לי שאני לא יכולה יותר לסבול". "לא!" הוא נהם בניצחון והתחמק ממנה עם המזוודה אל מעבר לשולחן, שלא תוכל להגיע. "אני אראה לךְ מה זה - את לא תברחי ממני". מה תעשה? אם תלך ימינה יתחמק ממנה לשמאל ואם תלך משמאל יברח ימינה. לבסוף הדפה בכוח את השולחן לצד ימין עד שחסם את המעבר וצעדה לעברו בהחלטיות מצד שמאל. "הַהַה!" קרא יוסף בניצחון ופתח את דלת הכניסה שהיתה מאחוריו ויצא החוצה. להפתעתו, איך שיצא החוצה, במקום לרדוף אחריו לשם, היא מיהרה, וסגרה את הדלת. כשניסה להכנס, גילה שהדלת נעולה והוא נישאר בחוץ. מתוך סקרנות הוא הציץ לתוך המזוודה. היא היתה מלאה בבגדים שלו. היה שם גם פתק בכתב ידה: "מצידי שלא תחזור".

המיית הגלים

יום ששי. בפעם הראשונה מזה המון זמן אף ילד לא בבית. אז קפצנו לתל אביב לבלות. בדרך חזרה, קצת אחרי חצות, כשכבר היינו קרובים לחוף הכרמל, עלתה בראשי מחשבה: "אולי נקפוץ לרגע להעיף מבט על הים?" "קדימה, בוא לים", הסכימה אשתי שכנראה עלתה בראשה מחשבה דומה. תמיד מפתיע אותי כמה הרבה מכוניות יש בחוף הים אחרי חצות. אבל בסוף מצאנו את הפינה שלנו, שבה נוכל להשלות את עצמנו שזה רק אנחנו והים הכהה והגלים הבוהקים בלובנם. בשקט שרר סביבנו, הרחש ההולך וחוזר של המית הגלים נשמע כמעט רועם. "האם הגלים משמיעים את הֵמְיָיתָם גם כשאין איש על החוף לשמוע?" תהיתי. שאלה כבדת משקל ודורות רבים של פילוסופים נחלקו בה. "מה אתה חושב?" שאלתי את הים. רגע ושְנַיִים והנה התחיל לרדת גשם. כאילו הים אומר לי: "די, כבר מאוחר, לכו לכם לבית שלכם ואז גם הגלים, באין מישהו ששומע, יוכלו סוף סוף גם הם להפסיק מהֵמְיָיתָם".