חול

 קצת אחרי חצות רעש המשאית העיר אותי. חריקה של בלמים ואחריה הצפצוף של רוורבס. זינקתי לחלון וראיתי אותה נכנסת בנסיעה לאחור לאתר הבניה שמול ביתנו. שם היא נעצרה והנהג יצא החוצה ולחץ על אחת הידיות שבצד. החלק האחורי של המשאית התרומם. לא יכולתי לראות את החול שנשפך ממנה, אבל יכולתי להרגיש אותו: חול רטוב ודביק, חול שבידיך אתה יכול לעצב אותו לכל צורה שתרצה. החלק האחורי הגיע לשיא הגובה בקול רעש רם והנהג התחיל לדפוק עם הפטיש מלמטה - שכל החול שעוד נשאר שם, ירד ויגלוש למטה. עוד רגע והוא משך שוב בידית והחלק האחורי התחיל לרדת חזרה למטה, עד שנפגש בגוף המשאית. הנהג נכנס לתאו והמשאית הסתלקה. ואז אני ראיתי אותה - את ערימת החול הטרי, הערימה הכי גדולה והכי מפוארת שראיתי בימי חיי. "מון סאן מישל" הטירה של מון סאן מישל, אולי בשילוב של הציור המפורסם ההוא על מגדל בבל. זה מה שראיתי לנגד עיני כשהסתכלתי על ערימת החול המופלאה הזאת. 

המשכתי להסתכל עוד רגע ושניים והיה לי ברור שאני חייב, אבל פשוט חייב, לרדת עכשיו למטה לערמה הזאת ולהפוך אותה באצבעותי לטירה שראיתי עכשיו בדמיוני. יש רק בעיה אחת קטנה. אני נער בן חמש עשרה ואין שום דרך בעולם להסביר להורים שלי למה אני חייב, אבל ממש חייב, לצאת עכשיו באמצע הלילה אל ערימת החול המפתה הזאת, לכבוש אותה ולהפוך אותה לטירת חלומותי.

"נער בן חמש עשרה, לא משחק בחול" - לך תסביר להם שזה כבר מזמן לא משחק, זה צורך, זה דחף.

"יש לך מחר בית ספר, אתה תהיה עייף" - מה זה חשוב? למי אכפת? אז יום אחד לא אהיה בפוקוס, אני תלמיד טוב, מה יקרה?

"בלילה? למה זה חייב להיות בלילה?" האמת זה לא חייב, למרות שבלילה זה הכי טוב, כי החול נשאר רטוב ודביק. אם זו היתה הערימה שלי - עוד יכולתי להתאפק ולחכות עד הבוקר, אפילו עד מחר אחר הצהריים. אבל זאת לא הערימה שלי, אלא של אתר הבניה, ועכשיו היא עומדת שם לבדה, רק ממתינה שמישהו יהפוך אותה לטירה מפוארת. ובבוקר - בבוקר פשוט אי אפשר. כל הפועלים יגיעו ותהיה שם עבודה ובכלל, כשהם עובדים באתר, הם לא מרשים להיכנס לשם. ואחר הצהרים - כשסוף סוף יסיימו - מי יודע מה ישאר מהערימה הזאת. במיוחד עם יש להם יציקה, כפי שנדמה לי ששמעתי את מנהל העבודה אומר כשעברתי שם אחרי הצהרים לברר אם במקרה כבר הביאו לאתר חול חדש.

לא, זה חייב להיות הלילה. אני מאזין ברוב קשב. שִיט, הרעש של המשאית העיר גם את אבא. הוא מאוד רגיש לרעשים ושנתו קלה. עכשיו אצטרך לחכות שירדם. אחר כך אצרך להתגנב החוצה מבלי שישמעו אותי. ללכת בשקט זה קל, אבל המפתח של הדלת - חורק. אני מסתכל החוצה דרך החלון ובפעם הראשונה בחיי, בודק את האפשרות להתגנב משם החוצה. אנחנו קומה שניה, זה לא יהיה פשוט…

קפיצה, טיפוס, גלישה על צינור המים, נשען על העץ ויורד בזהירות עד שרגלי נוגעות בקרקע ואז מסתער על הערימה בשמחה. החול רך ורטוב, כמו שידעתי שיהיה וכשאני עולה לפסגה, חלקים ממנה גולשים למטה. משם, מכיוון המפולת, יהיה שביל העליה. אני מתחיל לחפור ולבנות ולחפור ולבנות. כשיש מספיק חול אני מעצב את המגדל הראשי, הדון-ג'ון, רק כשהחול כזה רטוב יש סיכוי לקירות כל כך גבוהים וזקופים. אני מנצל את זה ומלטף את הקירות בידי, מחליק אותם, משאיר זווית הכי קטנה שאפשר. למעלה מוסיף את הבליטות והמגרעות. אני חופר מהצד - פה יהיה השער - קודם אתה צריך לבנות חומה עבה ואז לחפור משני הצדדים. אני נעמד על הערימה וחופר - יד שמאל מכאן, יד ימין מכאן - הן נפגשו. עכשיו בתנועות סיבוביות, כן, זה קורה - הפתח רחב יותר, עוד קצת. די. עם ארחיב עוד מעט - הכל יקרוס. עכשיו השביל שמחבר…

חמש בבוקר. נער אחד עייף שוכב באתר בניה, גבו נשען אל ערימה של חול שגבוהה ממנו. אבל זאת לא ערימה של חול, זו יצירת מופת - ארמון שהוא טירה שהוא מגדל, שהוא עיר. מגדל בבל אילו נבנה על הצוק של מון סאן מישל. הנער מרוצה. יותר מזה הוא לא יכל לבקש. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לנמנם. בשש, שש וחצי יגיעו הפועלים ויגרשו אותו משם. בארבע אחרי הצהרים כשיחזור - כבר לא ישאר מערימת החול הזאת זכר - וכל המגדלים והחפירים והשערים והחומות יהיו חלק מהתקרה של הקומה שלישית בבנין החדש. או אולי הרצפה של הקומה הרביעית - איך שאתם רוצים לקרוא לזה. אם זה היה קורה היום, אולי הייתה נשארת תמונה בסלולרי למזכרת. 

סופרסטאר (גרופי)

חלק 'א' - ג'ימי

• גרינוויל? תזכיר לי איפה זה?

• אהה, כן, איפה שדֵרִיק, הבסיסי שלנו, כמעט התחשמל. אני נזכר עכשיו, בכלל לא היינו צריכים להופיע שם, היתה לנו הופעה בנשוויל ואחר כך היינו צריכים להופיע בסנט לואיס, רק שנהג האוטובוס אמר שזה תהיה נסיעה ארוכה מדי בשבילו וחייבים לעצור בדרך, אז האמרגן סידר לנו הופעה בגרינוויל, שזה בערך באמצע בין נשוויל וסנט לואיס.

• אחרי ההופעה? כן, בטח שעשיתי סקס עם אחת המעריצות. בחייך, אתה חושב שאני זוכר איך קראו לה?

• יכול להיות שהיא היתה בת שש עשרה, מה אני יודע? בטח שאלתי והיא שיקרה שהיא בת 18. אני זוכר עכשיו, בחורה יפה, מלאה כזאת, שדיים גדולים.

• בוודאי שאמרתי לה שאני אוהב אותה, מה אתה חושב? אני לא חרא. גם אמרת לה שתשמע ברדיו, ושתדע שכל פעם שאני שר: 'ביבי, אני אוהב אותך', אני מתכוון אליה. 

• מה אתה עושה עניין? כן, גם הבטחתי לה שאני יחזור אליה. בינינו, אם אני עוד פעם מגיע לגרינוויל לא אכפת לעשות איתה עוד סיבוב. לא שיש מצב שאני מגיע לשם, חתיכת חור המקום הזה. בקושי אולם של 2000 איש.

חלק ב' - דיאנה

פעם, מזמן, זה נראה לי כל כך רחוק עכשיו, התאהבתי בךָ, זה היה לפני ההצגה השניה.

צלילי הגיטרה שלך, כל כך מתוקים וצלולים, אבל אתה לא באמת פה, זה רק הרדיו שמנגן לי.

האם תזכור? אמרת לי שאתה אוהב אותי. אמרתי לי שתחזור לכאן בשבילי.

ביבי, ביבי ביבי אוה ביבי, אני אוהבת אותך, באמת, בכל ליבי.

הבדידות, היא עניין כל כך עצוב, ואני כבר לא יכולה לחכות, לבלות איתך את הלילה שוב.

מה אני יכולה להגיד - שיגרום לך לחזור אלי שנית.

חזור אלי ונגן לי שוב בגיטרה העצובה שלך.

חלק ג' - נשוויל

שנתיים עברו, היא לא יכלה לחכות יותר, זה פשוט היה כואב מדי. כששמעה שלהקה שלו מופיע בנשוויל, בגרנד אולד אופרי, היא השקיעה את כל הכסף שהיה לה בשני כרטיסים - כרטיס כניסה להופעה וכרטיס נסיעה באוטובוס לנשוויל. היא מצאה באינטרנט בחורה אחת ב couch surfing שנתנה לה לישון אצלה בסלון.

בערב, היא סיפרה לה על ג'ימי ולמה היא באה לנשוויל בכלל.

• "ברברה", אמרה לה המארחת, "את צריכה לדבר עם ברברה".

• "מי זאת ברברה?" שאלה מבולבלת.

• היא המנהלת של מאחורי הקלעים בגרנד אולד אופרי - איפה שהם מופיעים.

היא מצאה אותה, זקנה רזה ושדופה, עור פנים בצבע אפור בהיר ושיער פרוע בצבע אפור כהה.

• הההה, ילדונת, מה את מחפשת פה?

• את ג'ימי, הסולן של הלהקה שמופיע פה הערב. אני חייבת לראות אותו, אנחנו מאוהבים.

• "והוא יודע מזה שאתם מאוהבים?" צחקה הזקנה.

• בוודאי, הוא אמר לי, הוא הבטיח.

היא נתנה לה להכנס, הנה הוא שם, ג'ימי שלה שהיא כל כך אוהבת.

• ג'ימי,

• סליחה מי את?

• אתה לא זוכר, אני דיאנה, בילינו את הלילה אחרי ההופעה שלך, הבטחת לי שאתה אוהב אותי, שתחזור אלי.

הוא התחיל לצחוק. אבל מה שחתך לה את הלב כמו סכין לא היה הצחוק שלו, אלא שראתה בעיניו שבאמת אין לו מושג מי היא בכלל.

הדמעות הציפו אותה והיא ברחה החוצה.

• "מה קרה, ילדה?" שאלה אותה ברברה.

• אני כל כך רוצה אותו, הוא אמר לי אז שהוא אוהב אותי, ועכשיו, עכשיו הוא אפילו לא זכר מי אני.

• "אל תבכי ילדה, תקשיבי לברברה, אם את רוצה אותו, וזה מספיק חשוב לך, יש עוד דרך."

• "כן? איך?"

• "יש דרך, אבל תצטרכי לשלם מחיר בשביל זה. כמה את רוצה אותו, כמה את מוכנה לשלם?"

• "הכל, אני מוכנה לתת הכל בשבילו".

• "בסדר, ילדתי", הזקנה הוציאה מכיסה בקבוקון קטן ונתנה לה: "תשימי לו את זה בשתייה שלו".

• "מה זה?"

• "שיקוי אהבה", צחקקה הזקנה, "מאד חזק, אבל תחשבי טוב לפני שאת משתמשת בו, כי יש לו מחיר - הוא ישנה אותו, אבל ישנה גם אותך".

דיאנה לקחה את הבקבוקון ונכנסה פנימה.

• "תגידי להם שאת נערת המים החדשה, אז יתנו לך להסתובב שם חופשי", קראה אחריה ברברה.

בהפסקה בין השירים, הוא ביקש וויסקי והיא הגישה לו, בכוס גדולה, כמו שהוא אוהב, היא שפכה גם את כל התוכן של הבקבוקון פנימה, היה לזה ריח מתקתק. רק שלא ירגיש. הוא לא הרגיש, הוא היה מסטול, אפילו לא קישר שזאת שנתנה לו את הכוס היא גם זו שקראה לו קודם, לפני ההופעה.

היא חיכתה בצד. מה יקרה עכשיו?

ברברה צדקה, זה היה חזק, כבר בהמשך ההופעה, התחיל לפזול אליה. רק הסתיימה ההופעה והוא ניגש אליה, תפס בידה, "קדימה למלון". כל הלילה בילו ביחד, הוא אהב אותה, בכל גופו, בכל נפשו, אף אחד לא אהב אותה כך - אף פעם.

כשהתעוררה בבוקר - נחרדה וצעקה פרצה מפיה. מהראי ניבטה אליה זקנה רזה ושדופה עם עור פנים בצבע אפור בהיר ושיער פרוע בצבע אפור כהה. גם הדמות במראה צרחה, אבל בלי קול. 

מה עשיתי? נחרדה. אסור שיראה אותי ככה. היא ברחה כל עוד נפשה בה. מה עכשיו? אולי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

היא ניסתה למצוא את ברברה, אבל לשווא. היא לא הייתה שם, גם לא בלילה הבא וגם לא בזה שאחריו. היא שמעה את ג'ימי קורא לה ברחוב, אבל ברחה ממנו. היא היתה מיואשת, תקוותה היחידה היתה לחזור הביתה, אולי השפעת השיקוי תעבור עם הזמן. אפילו כסף לחזור הביתה לא היה לה, למזלה אנשים ריחמו עליה ונתנו לזקנה השדופה לעלות על האוטובוס לגרינוויל. אבל גם שם לא יכלה לחזור לחייה הקודמים - היא עבדה כמוכרת בחנות בגדים - ומי יעסיק זקנה אפורה ושדופה בתפקיד שכזה? בסוף קיבלה את התפקיד היחידי שיכלה - האחראית על מאחורי הקלעים באולם המופעים העירוני של גרינוויל. משום מה המראה שלה לא הפריע להם שם כלל.

חלק ד' - ג'ימי

• כן, אנחנו שוב מופיעים בגרינוויל. לפחות פעם בחודש, כל חודש.

• אני יודע, זה מה שהאהבה עושה לבן אדם.

• בטח, חתיכה - משהו. איזה יפה, איזה בן אדם, מושלמת, בכל אמריקה לא תמצא עוד אחת כמוה.

• אני פשוט לא יכול בלעדיה - שלושה שבועות, גג חודש - זה המקסימום.

חלק ה' - דיאנה.

אני עדיין נראית כמו זקנה שדופה מלאה בקמטים. קצת מצחיק, כי אני בקושי בת עשרים וחמש. גם עור הפנים שלי נשאר אפור וגם השיער אפור כהה והוא תמיד מבולגן ולא מסורק, לא משנה מה אני מנסה לעשות איתו. רוב האנשים נרתעים ממני, אבל לא ג'ימי, הוא מת עלי. בעיניו אני הבחורה הכי יפה והכי סקסית בעולם. בכל פעם שהוא יכול, הלהקה עוצרת בגרינוויל והם נותנים פה הופעה ואחרי זה אנחנו מבלים את כל הלילה ביחד, לפעמים גם כמה לילות רצוף. הוא אוהב אותי ומנשק אותי ומתאר בעיני כמה שאני יפה. מצחיק, מהעיניים שלו אני עדיין נראית כמו פעם, אולי אפילו יותר יפה. כאילו הוא לא יכול לראות את מה שנהייתי. כמובן שאני לא אספר לו. תמיד, לפני שהוא עוזב, הוא מבטיח לי שזה רק לקצת זמן ושיחזור ברגע שיוכל, ואני מאמינה לו, כי אני יודעת שעכשיו הוא מתכוון לזה מכל הלב.

חודשיים, אחרי שנהייתי המנהלת של מאחורי הקלעים כאן באולם העירוני של גרינוויל, מצאתי יום אחד מעטפה בכוך הקטן שמשמש בתור המשרד שלי. היה בתוכה מכתב קצר:

יקירתי,

אני מתנצלת על מה שעשיתי לך, אבל סוף סוף התגברתי על הדסון שלי, בו הייתי מאוהבת עד מעל לראש מאז גיל שש עשרה. מגיע שלב בחיים שצריך להתקדם הלאה וזאת הייתה הדרך היחידה שלי.

מצורף המתכון לשיקוי האהבה.

כשימאס לך מג'ימי שלך, תרקחי את השיקוי ותתני לאיזה גרופית מסכנה שאיזה סופר-סטאר שבר לה את הלב. זה יחזיר אותך בערך למה שהיית יכולה להיות אם היית ממשיכה לחיות חיים רגילים, לפחות מבחינת איך שאת נראית.

שלך ברברה.

רקחתי את השיקוי ואני שומרת אותו תמיד כאן בכיס. מדי פעם אני פוגשת גרופיות מסכנות כאלה, אבל בינתיים, אני עדיין מסוחררת מזה שג'ימי כולו שלי, אז עוד לא נתתי את השיקוי לאף אחת מהן. עוד לא. בינתיים עוד לא.