כשפרץ הריב הגדול בין שימי לדורה, איש לא סיפר על כך לגמדי המטבח. מובן שאיש לא סיפר להם, הרי איש לא ידע שהם שם. כל הרעיון בלהיות גמד מטבח זה שאיש לא ידע שאתה שם - כלומר, להסתתר רוב היום בין הסירים למחבתות, ורק כשאף אחד לא שם לב, למשל מאוחר בלילה כשכולם ישנים, לצאת ממקומך ולעשות בלגן. למשל לבלבל את הסדר של הגבינות במקרר - כך שההכי ישנות יתקעו עמוק בסוף ודווקא החדשות יהיו מקדימה, או להזיז את בקבוק השוקו ממש עד לקצה כך שכשמישהו יפתח את הדלת של המקרר, השוקו ישר יפול החוצה וישפך על הרצפה. לפעמים יש גם הזדמנויות באמצע היום - למשל כשדורה עסוקה בבישול ולפתע מבינה שתצטרך סיר יותר גדול. היא פותחת את המגרה של הסירים, אבל הראש שלה בתבשיל שעולה על גדותיו על הכיריים. וזו בדיוק ההזדמנות לדחוף קצת את המכסה של סיר המרק, זה שיש לו צורה של חצי מצילתיים, הצידה לקצה ואז כשהיא מוצאת סוף סוף את הסיר שחיפשה ובחיפזון סוגרת את המגרה - המכסה יעוף החוצה בקול "בוינג!" נהדר וצלול שישמע עד לדירה של השכנים.
אז כמובן שאיש לא סיפר לגמדי המטבח דבר, אבל בדרך כלל הם בכל זאת יודעים. אוזניים הרי יש להם - למעשה לא סתם אוזניים, אלה כאלה ארוכות ומחודדות וגדולות במיוחד - לא רק בקנה מידה של גמדים, אפילו יחסית לבני אדם.
בכל זאת הפעם זה היה אחרת, כי הפעם הריב הזה התנהל בשקט - אף מילה לא נשמעה, שום רמז או סימן מתריע. לא קולה הכעוס והרם של דורה: "שימי אולי תשטוף פעם את הכלים לשם שינוי" ולא קולו הנמוך ועצבני של שימי: "דורה, באמשלך תני לי מנוחה, היה לי יום קשה היום", אלא רק שקט. שקט מטעה שמסתיר את הסערה.
רק מאוחר בלילה, כשהגמדים יצאו ממקומם והחלו לתכנן את מעלליהם - הם הבינו את חומרת המצב. דומסי פתח את המגירה - בשקט בשקט, עד שהיה מספיק מקום לקליפו לקפוץ החוצה, אבל במקום נחיתה רכה ושקטה, קליפו החליק על משהו רטוב ונפל. זרם הקללות שיצא מפיו היה רם כל כך שפיגו, טיליה וסלין - קפצו מיד בעקבותיו לסתום לו את הפה לפני שבני הבית יתעוררו.
"קליפו, מה איתך?"
"Fuck, כוסאמק, קבינימט, merd, חרא" הוא ענה להם.
מילותיו הנוגעות ללב הסבו את תשומת ליבם לשכבה עבה של שוקו דביק שהיתה על אחורי מכנסיו, בדיוק במקום בו הן פגשו ברצפה. בקושי יכלו לכבוש את צחוקם - זה נראה כמו… אבל מיד החיוך נמחק מפניהם כי תחושה לא נעימה החלה להתפשט ברגליהם - גם גרבי הצמר שלבשו נספגו בשוקו המגעיל. דורות של גמדים חיו שם במטבח מבלי לצאת ממנו וכמו שקורה במקרים כאלה לפי תורת האבולוציה - הם איבדו את נעליהם ועכשיו שתנאי הסביבה השתנו - מצאו את עצמם לגמרי לא מוכנים להתמודד עם הנסיבות.
"משהו לא בסדר", לחשה סלין - מצביעה אל ההר הגדול שהסתיר את אור הירח שבדרך כלל היה חודר בתקופה זו של החודש מהחלון שמאחורי כיור המטבח.
"נכון", הסכים פיגו, "יש שם הר, במקום בור כיור נקי ומצוחצח".
הם התקרבו לכיור וגילו שההר היה בעצם ערימה של כלים מלוכלכים.
"ייייו", אמר דומסי שהצטרף אליהם לראות על מה כל המהומה.
"נראה לי שהפעם נשבר לדורה מלשטוף את הכלים", השתנקה טיליה.
"נדמה לי שהפעם נשבר לשימי משלטוף את הרצפה", מלמל קליפו שהתאושש קצת מהכאב בישבנו והבושה שבכתם השוקו החום שהתנוסס שם.
הם הסתכלו על הר הכלים שבכיור ועל הטינופת שהיתה על הרצפה ואחר כך אחד על השני. ואז עשו משהו שמעולם לא עשה שום גמד מטבח לפניהם - הם עברו את הגבול - וממש יצאו מהמטבח.
בחדר השינה הם גילו את המיטה הזוגית עליה ישנו שימי ודורה והקיפו אותה בסקרנות. המיטה לא היתה גדולה, אבל הרווח בן שימי לדורה היה גדול להפליא. בצד אחד, ממש על הקצה, כולו מכווץ וכמעט נופל ימינה, ישן שימי. בצד השני, מבט עגום על פניה וכמעט ונופלת שמאלה, ישנה דורה.
"הם רבו", לחש דומסי.
"בגלל המטבח הם רבו", הוסיפה טיליה.
"בגלל הבלגן שבמטבח" הוסיף פיגו.
"בגללנו?" שאל קליפו.
שפופים ומקופלי זנב הם חצו שוב את הגבול בחזרה למטבח.
ואז הם עשו את הדבר המפתיע מכל - הם עברו את הגבול באמת והתחילו לסדר את המטבח. לנקות ולקרצף ולשטוף ולשפשף. רצפה, חלונות, כלים. לכלוך לפח, גם ירקות ישנים ומגעילים. מגב לרצפה. שטיפה ושטיפה חוזרת. כל צלחת וספל למקומם, ניגוב שיירי מזון מהמקרר. אפילו את המפה שעל שולחן האוכל החליפו וזרקו ביחד עם מגבת המטבח המלוכלכת למכונת הכביסה.
השחר כבר הפציע כשסיימו את מלאכתם והמטבח היה נקי ומצוחצח ואז בשקט בשקט חזרו למקומם במגרה של הסירים והמחבתות, עייפים אך מרוצים.
אבל רגע לפני שקפצו לשם בכל זאת חזרו למקרר ובלבלו שוב את הסדר של הגבינות, כי הרי גם לטוב הלב וייסורי המצפון של גמדי מטבח - יש גבול.
