יום רביעי, צומת מת"ם, ההפגנה השבועית של עובדי ההי-טק.
הנוכחות הפעם דלה. כמה מאות. בוודאי לא האלפִים שהיו כאן שבוע שעבר.
אין פלא. רבים מאחי המפגינים היו בראשון ושני בירושלים ובוודאי מותשים מהחום הנורא והימים הקשים שעברו.
גם בטירונות ובקורס מפקדים אחרי סדרת שטח, קבלנו יום או שניים להתאוששות.
המשטרה כמובן בכוחות מתוגברים. המהנדסים האלה פִתְחו את המעבד שחצי העולם השתמש בו והכניסו למדינה מאות מיליונים של דולרים, תמיד יש חשש שהם ינסו גם לחסום את הצומת לכמה דקות.
לא הפעם. אין מספיק אנשים וגם אין טעם לנסות.
כשירוק נעמדים באמצע הכביש על מעבר החציה ומניפים את הדגל. כשאדום חוזרים למדרכה או עוברים למעבר חציה אחר.
המכוניות חולפות באין מפריע. הרבה צופרים צפירות עידוד או מרימים בוהן למעלה להביע תמיכה. אחרים אדישים. מדי פעם מגיח איזה ביביסט ומפריע לתנועה בשביל להאט ולקלל אותנו.
אני יודע שהאנשים האלה מעטים ובכל זאת זה פוגע בי. אולי כי הם מייצגים בצורה הכי נאמנה את הממשלה הנוכחית.
פה ושם יש איזה שוטר שמגלה להיטות יתר להדוף בגסות הייטקיסט זקן או הייטקיסטית צעירה שלא עלו למדרכה מספיק מהר לטעמו, אבל רוב השוטרים מתנהגים בכבוד ובהגינות. מן הסתם גם הם עייפים. לא קל בימים אלה להיות שוטר הגון והרבה מצליחים בכך וראויים לשבח.
40 מעלות. חום אימים. שלושת רבעי שעה וכבר נגמרו לי כל המים שלקחתי איתי.
"בחמישה לאחת, כולם מתאספים על יד הדקלים, בצל", אומר מישהו לידי.
אנחנו מתאספים, מכירים במגבלות היכולת שלנו. הגענו ל YNET, הרבה יותר מזה לא נוכל להשיג הפעם.
כמה מילות שבח למי שבכל זאת בא היום, כמה מילות עידוד על כך שאמנם הפסדנו בקרב אבל לא במערכה.
מסיימים בשירת התקווה. "להיות עם חופשי בארצנו".
צחוק הגורל שרק לפני פחות משנה חשבתי שהמילים האלה קצת ארכאיות וכעת הן תמצית תפילותינו.
זהו. כולם מתפזרים. חוזרים לעבודה - בחו"ל לא מעניין אותם שפֹה הכל מתפרק - יש יעדים, יש לקוחות והפרנסה שלנו תלוייה בהם.
רגע לפני שגם אני חוזר, אני נתקל בקרוב משפחה ואנחנו מחליפים כמה מילים. מדברים על מכר משותף, שכנראה קיבל הצעת עבודה באירופה ובקרוב יעבור לשם. אנשים מתביישים, מעדיפים לא לדבר על זה, אבל זה באוויר.
הוא פונה לדרכו ואני לדרכי. גם המשטרה הלכה ואני האיש האחרון בצומת שמניף דגל. המחשבה שאולי זה מסוכן, חולפת במוחי אבל אני מחליט שלא להתקפל, אלא לשאת את הדגל בגאון עד למשרד.
אישה עוצרת אותי במעבר החצייה: "סליחה, איפה ההפגנה?" לוקח לי רגע להבין ששאלתה כנה ואני עונה לה שההפגנה הסתיימה. מבט של אכזבה מתפשט על פניה ואני מרחיב - "היא התחילה ב 12:00, בדרך כלל זה נמשך עד שתים או שתים וחצי, אבל הפעם היו מעט אנשים וכולם מאוד עייפים".
היא מספרת לי שהיא באה מטבריה. באה בשביל להפגין, כי שם בטבריה - אין הפגנות. סוף סוף אזרה אומץ ומצאה את הזמן לבוא ולבטא את מה שהיא מרגישה. השתתפתי בצערה.
"אני יכולה לפחות להצטלם איתך עם הדגל?" היא בקשה.
הנוכחות הפעם דלה. כמה מאות. בוודאי לא האלפִים שהיו כאן שבוע שעבר.
אין פלא. רבים מאחי המפגינים היו בראשון ושני בירושלים ובוודאי מותשים מהחום הנורא והימים הקשים שעברו.
גם בטירונות ובקורס מפקדים אחרי סדרת שטח, קבלנו יום או שניים להתאוששות.
המשטרה כמובן בכוחות מתוגברים. המהנדסים האלה פִתְחו את המעבד שחצי העולם השתמש בו והכניסו למדינה מאות מיליונים של דולרים, תמיד יש חשש שהם ינסו גם לחסום את הצומת לכמה דקות.
לא הפעם. אין מספיק אנשים וגם אין טעם לנסות.
כשירוק נעמדים באמצע הכביש על מעבר החציה ומניפים את הדגל. כשאדום חוזרים למדרכה או עוברים למעבר חציה אחר.
המכוניות חולפות באין מפריע. הרבה צופרים צפירות עידוד או מרימים בוהן למעלה להביע תמיכה. אחרים אדישים. מדי פעם מגיח איזה ביביסט ומפריע לתנועה בשביל להאט ולקלל אותנו.
אני יודע שהאנשים האלה מעטים ובכל זאת זה פוגע בי. אולי כי הם מייצגים בצורה הכי נאמנה את הממשלה הנוכחית.
פה ושם יש איזה שוטר שמגלה להיטות יתר להדוף בגסות הייטקיסט זקן או הייטקיסטית צעירה שלא עלו למדרכה מספיק מהר לטעמו, אבל רוב השוטרים מתנהגים בכבוד ובהגינות. מן הסתם גם הם עייפים. לא קל בימים אלה להיות שוטר הגון והרבה מצליחים בכך וראויים לשבח.
40 מעלות. חום אימים. שלושת רבעי שעה וכבר נגמרו לי כל המים שלקחתי איתי.
"בחמישה לאחת, כולם מתאספים על יד הדקלים, בצל", אומר מישהו לידי.
אנחנו מתאספים, מכירים במגבלות היכולת שלנו. הגענו ל YNET, הרבה יותר מזה לא נוכל להשיג הפעם.
כמה מילות שבח למי שבכל זאת בא היום, כמה מילות עידוד על כך שאמנם הפסדנו בקרב אבל לא במערכה.
מסיימים בשירת התקווה. "להיות עם חופשי בארצנו".
צחוק הגורל שרק לפני פחות משנה חשבתי שהמילים האלה קצת ארכאיות וכעת הן תמצית תפילותינו.
זהו. כולם מתפזרים. חוזרים לעבודה - בחו"ל לא מעניין אותם שפֹה הכל מתפרק - יש יעדים, יש לקוחות והפרנסה שלנו תלוייה בהם.
רגע לפני שגם אני חוזר, אני נתקל בקרוב משפחה ואנחנו מחליפים כמה מילים. מדברים על מכר משותף, שכנראה קיבל הצעת עבודה באירופה ובקרוב יעבור לשם. אנשים מתביישים, מעדיפים לא לדבר על זה, אבל זה באוויר.
הוא פונה לדרכו ואני לדרכי. גם המשטרה הלכה ואני האיש האחרון בצומת שמניף דגל. המחשבה שאולי זה מסוכן, חולפת במוחי אבל אני מחליט שלא להתקפל, אלא לשאת את הדגל בגאון עד למשרד.
אישה עוצרת אותי במעבר החצייה: "סליחה, איפה ההפגנה?" לוקח לי רגע להבין ששאלתה כנה ואני עונה לה שההפגנה הסתיימה. מבט של אכזבה מתפשט על פניה ואני מרחיב - "היא התחילה ב 12:00, בדרך כלל זה נמשך עד שתים או שתים וחצי, אבל הפעם היו מעט אנשים וכולם מאוד עייפים".
היא מספרת לי שהיא באה מטבריה. באה בשביל להפגין, כי שם בטבריה - אין הפגנות. סוף סוף אזרה אומץ ומצאה את הזמן לבוא ולבטא את מה שהיא מרגישה. השתתפתי בצערה.
"אני יכולה לפחות להצטלם איתך עם הדגל?" היא בקשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה