פרשת וַיִּגְרוֹף

"יכין, יש מים על הרצפה בחדר השינה" כך אמרה לי אשתי. היא צדקה כמובן. היא בדרך כלל צודקת. אני לעומת זאת חשדתי בכשרים: "בוודאי התקלחת עם הווילון פתוח והמים התחמקו להם לחדר השינה". כמובן שלא אמרתי את הדברים, אבל בליבי חשבתי אותם. כשאתה לא רוצה לראות - אתה לא רואה. גם אם הסימנים המקדימים בולטים לעין. למשל כמו כתם גדול ושחור על תקרת חדר השינה.

"אבא, יורד גשם בחדר השינה" אמרה לי בִּתי. הפעם היה יותר קשה להתעלם. אחרי שבוע של גשמי ברכה, גם התקרה בחדר השינה החליטה שמגיע לה והחלה לטפטף. טיפות קטנות בודדות - "ממטרים פזורים" כדברי החזאי. אלא שהם לא היו פזורים - כולם התחילו מהכתם השחור בתקרה וירדו למקום בו אשתי התלוננה שיש מים על הרצפה. 

בוודאי כמה מרצפות במרפסת של הקומה השניה איבדו את הרובַּע שלהן, חשבתי, בשעה שפָרַסְתי סמרטוט לקלוט את גשמי הברכה. כשפסק הגשם עליתי למרפסת. המרצפות נראו תקינות לגמרי. גם הרובע ביניהן היתה ללא רבב. "בטח הקבלן התקמצן באיטום", אמר מי שאמר. קל להאשים את הקבלן, אלא שבמקרה שלנו - עד לא מזמן הוא גר בדירה הסמוכה וממש השקיע בבניית הבניין הזה.

המקום המדיוק של הנזילה עורר חשוד - חישובים מתמטיים מורכבים העלו שהכתם נמצא בדיוק מתחת לג'ורה של המרפסת למעלה - זאת שמנקזת את מימי הגשמים. המסקנה - הנזילה מתחילה מהג'ורה. אבל הג'ורה - כולה פלסטיק יצוק ואין בה מה שיתקלקל או יתבלה. לכן, כמו שלמדנו ב"מבוא לשרברבות", נותרה רק האפשרות שיש סתימה בקו הביוב שמוריד את המים מהג'ורה הזאת למרזב הראשי. קו ביוב - למי שלא יודע, תמיד נוזל אם עומדים בו מים. עכשיו שהכל ברור חזרתי לשגרה.

עד לאותה סדנת כתיבה גורלית שבה הייתי אמור להקריא סיפור מפרי עטי. הרקע הדרמטי נבנה בהדרגה כששקד, אחת המשתתפות בסדנה, הקריאה את הסיפור שלה כשברקע מלווים אותה רעמים וברקים וסופת גשם אימתנית. את הסיפור עצמו כמעט שאינני זוכר, אבל את הדרמה שהיתה סביבו, קשה לשכוח. בפרט את הברק שפילח את השמים והרעם שהרעיד את אמות הסיפים, כשגיבורת הסיפור שלה באה לבקר את חברתה.

אחרי הפסקה קצרה הכריזה אילנה המנחה ש"עכשיו יכין יקריא לנו את הסיפור שלו".

"אבא, זרם מים שוטף מהקומה השניה" הכריזה לעומתה בִּתי הצעירה והצביעה על מפל שהזכיר קצת את ה"תנור" אבל נבע דווקא מאיזור השירותים בקומה השניה.

יש רגעים שבהם צריך להכריע - הסִפְרות? או עולם המעשה? 

זינקתי כארי לקומה השניה, שוחה נגד הזרם שבמדרגות, הודף נחשולי מים ומנסה לברר את המקור. השירותים - תקינים אך מוצפים. בחדר של הבן - בריכה די עמוקה. מחדר הכביסה - מפל קטן - כל העדויות מובילות למרפסת שם המים עברו את גובה הנעליים. May day! May day! All hands on deck.

אני מסתער ודלי בידי ומתחיל לגרוף ולהעיף מעבר לסיפון דליים של מים - מקווה להוריד את המפלס מהר יותר ממה שהגשם מעלה אותו. בינתיים, למטה אשתי ובתי, כל אחת תופסת מגב וביחד יוצאות לקרב - לגרוף את מה שכבר זלג - החוצה, לפני שהמים יגיעו לשטיח של הסלון.

אחרי כמה עשרות דליים, הגשם פסק וגובה המים ירד אל מתחת מפלס החדרים ואני יכולתי סוף סוף לטפל במקור הבעיה.

כבר סיפרתי שהיתה סתימה בביוב של המרפסת? 

הפעלתי את כוח העל השרברבי שלי - כלומר ירדתי למחסן והבאתי משם את המשחולת (מן צינור ארוך וגמיש של שרברבים לפתיחת סתימות).

אבל לג'ורה יש כיסוי רשת מפלסטיק ואי אפשר להכניס את המשחולת. אני מנסה לפרק את הרשת, אבל היא מחוברת היטב (כבר סיפרתי שהקבלן השקיע בבנייה של הבניין הזה?).

"במקרה חירום יש לשבור כאן", לקחתי את הפטיש ובמכה הגונה שברתי את הרשת. עכשיו החלק הכי מותח - להכניס את המשחולת. כאן נגלה את האמת - האם הבעיה תפתר או שלילה ארוך ושרברבי לפנינו. זה הולך קשה - דווקא סימן טוב - כי זה אומר שא' יש סתימה וב' היא לא רחוקה מהפתח, כך שהמשחולת שלי תספיק.

דחיפה ומשיכה ודחיפה פנימה יותר ושוב דחיפה ומשיכה ושוב דחיפה פנימה יותר עד שלפתע - מגיע רגע הפורקן. צליל עמום בוקע מהצינור והמים מתחילים לרדת פנימה בקצב מוגבר. עוד דחיפה ומשיכה ועוד דחיפה אבל זה כבר רק ליתר ביטחון. זהו, "הכל זורם" כפי שנקראה אותה תוכנית רדיו מרגיעה מלפני שנים.

ברקע בזום ממשיכה סדנת הכתיבה ופרדריק הארנב מכבב בה ואילו כאן בעולם האמיתי: שלושה אנשים, כל אחד מגב בידו - עומדים וגורפים. אני בקומה העליונה הודף את עודפי המים לקומת המגורים. אישתי בקומת המגורים - הודפת את המים החוצה לגינה ובתי הצעירה בקומת הכניסה - גורפת את מה שהצליח להתחמק לשם החוצה אל המדרגות החיצוניות.

תוך כדי גריפה נמרצת, אני נזכר בפתגם היידישאי: "א-מנש מאכת אונט גוט לַחְת" האדם עושה ואלוהים צוחק - כלומר אתה מתכנן להקריא סיפור בסדנת כתיבה ואלוהים דואג שבמקום זאת תקיים מצוות "ויגרוף".

אבל האמת - אלוהים לא צוחק אלינו - הוא כנראה אפילו אוהב אותנו, כי חוץ מכמה דברים שנרטבו - שום נזק לא נגרם ואפילו העיתוי לא היה עד כדי כך גרוע - עדיף בהרבה על להתעורר בשתיים בלילה מקולות המים השוצפים.

סערה בכוס תה

תזרום איתי ביקשתְ ואני רציתי לזרום, אבל המים היו סמיכים מדי והיו גם את שלושת האנשים האלה שהסתכלו כל הזמן מצד. מילא ההוא שהעביר ביקורת, אבל היה גם את השני שנתן עצות כל הזמן שזה היה ממש מעצבן ואני הרגשתי כאילו הם מפשיטים אותי מבגדי, מה שהיה קצת מפגר כי שנינו היינו במים ערומים לגמרי כמו שתי חתיכות נענע בתוך כוס של תה ואת ביקשת שאני אוציא את השקית, אבל היא היתה לי כבדה וביקשתי שתעזרי לי ואת אמרת שלהוציא את השקית של התה מהכוס זה תפקיד מסורתי של הגבר ושכמובן לא אכפת לך לעזור, אבל אני זה שתמיד אומר שלכל אחד צריך למלא את התפקיד שלו. אז וויתרתי על העזרה שלך וניסיתי להוציא את השקית של התה בעצמי. "גבר אמיתי מוציא את השקית בעצמו", "גבר אמיתי מוציא את השקית בעצמו" שיננתי לעצמי ובאמת ממש הרגשתי איך בכל פעם שאני חוזר על המשפט הזה, יש לי יותר כוח ואני מצליח להניף את השקית יותר גבוה, עד שבסוף בצעקת "גבר אמיתי!" אדירה הצלחתי להניף אותה מעבר לשפה של הכוס והיא נפלה למטה. בטח הכוס הייתה על הקצה של השולחן, כי אחרי שהדפתי את השקית החוצה לקח הרבה זמן עד ששמענו את הספלוץ' שלה כשהיא נמרחה על הרצפה, אבל אז שמתי לב שההוא שכל הזמן נתן עצות, בעצם משך בצד השני ועזר לי להרים אותה, כך שזה לא באמת נחשב שאני הוצאתי את השקית של התה בעצמי. לא שהיה לי אכפת, העיקר שהשקית היתה בחוץ ואולי עכשיו המים יהיו פחות סמיכים, אלא שגם אתְ ראיתְ אותו והתחלת לצחוק, וזה חירפן אותי אז אחזתי בידיי את השפה של הספל ומשכתי את עצמי למעלה ולפני שההוא יבין מה אני הולך לעשות, נתתי לו אגרוף כזה שהעיף גם אותו אל מעבר לשפה של הספל למטה. רק אחרי שנתתי לו את האגרוף, עלה בדעתי שאולי את צחקת בגלל שלא היה לו מכנסיים והתחתונים שלו היו בצבע סגול ארגמן. רציתי לשאול אותך, אבל את צללת אל מתחת למים העכורים ואני כבר הצטערתי שנתתי לו את האגרוף הזה. 

גם הוא לקח לו הרבה זמן עד ששמענו את הספלוץ' שלו כשהוא נמרח על הרצפה. האמת שזה היה קול יחסית שקט כזה, כך שיש מצב שהוא נחת על השקית של התה ולא קרה לו כלום. בעצם, אני מאד מקווה שזה מה שקרה. ממש מתפלל שזה מה שקרה. כן, אני יודע, זה מוזר להתפלל על משהו שכבר קרה, אבל לפי תורת הקוונטים עד שלא ראית את זה - זה לא קרה, או שאולי זה לא תורת הקוונטים אלא דווקא אימרה של אחד מחכמי הזן. לא ג'ושו, אלא אחד החכמים הקדומים יותר.

"למה כשהתאו מנסה לעבור דרך גדר הבמבוק, הראש שלו עובר וגם הגוף עובר ורק הזנב נשאר תקוע מאחור?"

יש לאימרה הזו הזה גם פירוש שאם התאו ישאר בפנים האיכר ישחט אותו למאכל ואם יברח החוצה הנמר יצוד אותו ולכן הזנב הזה הוא משהו מוזר מאד. אני חייב להסכים עם חכמי הזן בקשר לזנב, כי עכשיו היה נדמה לי שאני רואה אותו צף במים לידי והייתי מוכרח לצלול פנימה כדי לוודא אם שאר התאו עדין מחובר אליו או שהוא נשאר שם במשל של הזן. במקום תאו מצאתי שם אותךְ, מסתכלת עלי במבט נוזף - "בשבילי לא יכולתָ לצלול, אבל בשביל התאו כן?" ניסיתי להסביר לךְ שזה לא היה התאו אלא דווקא הזנב שלו, ואת עשית לי כזה "כן בטח" עם העיניים שלך ואני ראיתי שהזנב הזה היה מחובר עכשיו אליך. דווקא התאים לך. היית כל כך מיוחדת איתו שאני הושטתי לעברו את הזנב שלי ושני הזנבות שלנו התהדקו משורגים זה בזה. עלה בדעתי שזו הפעם הראשונה שיש לי זנב, אבל האיש השלישי שעמד בצד, זה שעד עכשיו לא אמר כלום ורק הסתכל עלינו בפרצוף מעצבן, הזכיר לי שגם ביום רביעי שעבר היה לי זנב. "גם לךְ היה זנב ביום רביעי?" שאלתי, מקווה שהזנב הזה יקרב בינינו, אבל את פָּרַמְתְ את זנובתינו ואמרת ששלךְ היה דווקא ביום שני ושהכל היה יותר קל אם הייתי יכול לתאם את זמני הופעת הזנב שלי לזמנים שלך. "עכשיו אנחנו מתואמים", אמרתי לך, מניף את זנבי אל על, אבל את שוב הסתכלתְ עלי במבט נוזף והמשכת לשחות ואני שמתי לב שבכלל אין לך זנב ומה שאני אוחז בזנב שלי זה אוסף של אצות, או אולי זה היה אוסף של עלי נענע ענקיים.

ידעתי שנותר לנו רק די מעט זמן לפני שהכפית תכנס לספל ותתחיל לבחוש אותנו, אבל היה לי כל כך ברור שאין לי סיכוי להשיג אותך, כי את שחיתְ הלאה ממני כל כך מהר וגם כי את לא באמת רציתְ שאשחה איתך, אלא רק שארדוף אחריך מבלי יכולת להשיג והחלטתי לוותר - או יותר נכון לעשות לךְ דווקא והתחלתי לשחות לצד השני בכל הכוח. הזנב שלי שהיה מסובך עכשיו עם האצות של הנענע, האט אותי ואני נזכרתי בלטאות החמודות שמטיילות ליד המדרגות של הבית וכמוהן פשוט השלתי את הזנב שלי שהמשיך להתפתל שם מאחורַי בתוך הסבך של הנענע. עכשיו יכולתי באמת לשחות בכל המהירות והרגשתי איך אני תופס תאוצה ותנופה והמים חולפים סביבי במהירות הולכת וגדלה ואני התמכרתי לתחושה הזאת של המהירות והזרימה ועצמתי את עיני לחוות את הרגע וכך יצא שהתנגשתי חזיתית ופרצופי נמעך לתוך משהו רך בחלקו וקשה בחלקו. כשהצלחתי לפקוח את עיני, כל מה שראיתי מולי הייתה רק עין אחת גדולה מאד - כמו כשהפרצוף שלך צמוד קרוב קרוב לפרצוף של מישהו אחר ואתה צריך להתרחק קצת אחורה שהעין הגדולה הזאת תהפוך לשתי עיניים יותר קטנות של בן אדם נורמלי, למעשה של בת אדם, למעשה - שלך.

"איזה מזל שספל התה עגול" אמרת בחצי חיוך, אבל אני ראיתי שגם את כמוני, עוד מנסה להתאושש מהמכה שחטפת בפרצוף.

חול

 קצת אחרי חצות רעש המשאית העיר אותי. חריקה של בלמים ואחריה הצפצוף של רוורבס. זינקתי לחלון וראיתי אותה נכנסת בנסיעה לאחור לאתר הבניה שמול ביתנו. שם היא נעצרה והנהג יצא החוצה ולחץ על אחת הידיות שבצד. החלק האחורי של המשאית התרומם. לא יכולתי לראות את החול שנשפך ממנה, אבל יכולתי להרגיש אותו: חול רטוב ודביק, חול שבידיך אתה יכול לעצב אותו לכל צורה שתרצה. החלק האחורי הגיע לשיא הגובה בקול רעש רם והנהג התחיל לדפוק עם הפטיש מלמטה - שכל החול שעוד נשאר שם, ירד ויגלוש למטה. עוד רגע והוא משך שוב בידית והחלק האחורי התחיל לרדת חזרה למטה, עד שנפגש בגוף המשאית. הנהג נכנס לתאו והמשאית הסתלקה. ואז אני ראיתי אותה - את ערימת החול הטרי, הערימה הכי גדולה והכי מפוארת שראיתי בימי חיי. "מון סאן מישל" הטירה של מון סאן מישל, אולי בשילוב של הציור המפורסם ההוא על מגדל בבל. זה מה שראיתי לנגד עיני כשהסתכלתי על ערימת החול המופלאה הזאת. 

המשכתי להסתכל עוד רגע ושניים והיה לי ברור שאני חייב, אבל פשוט חייב, לרדת עכשיו למטה לערמה הזאת ולהפוך אותה באצבעותי לטירה שראיתי עכשיו בדמיוני. יש רק בעיה אחת קטנה. אני נער בן חמש עשרה ואין שום דרך בעולם להסביר להורים שלי למה אני חייב, אבל ממש חייב, לצאת עכשיו באמצע הלילה אל ערימת החול המפתה הזאת, לכבוש אותה ולהפוך אותה לטירת חלומותי.

"נער בן חמש עשרה, לא משחק בחול" - לך תסביר להם שזה כבר מזמן לא משחק, זה צורך, זה דחף.

"יש לך מחר בית ספר, אתה תהיה עייף" - מה זה חשוב? למי אכפת? אז יום אחד לא אהיה בפוקוס, אני תלמיד טוב, מה יקרה?

"בלילה? למה זה חייב להיות בלילה?" האמת זה לא חייב, למרות שבלילה זה הכי טוב, כי החול נשאר רטוב ודביק. אם זו היתה הערימה שלי - עוד יכולתי להתאפק ולחכות עד הבוקר, אפילו עד מחר אחר הצהריים. אבל זאת לא הערימה שלי, אלא של אתר הבניה, ועכשיו היא עומדת שם לבדה, רק ממתינה שמישהו יהפוך אותה לטירה מפוארת. ובבוקר - בבוקר פשוט אי אפשר. כל הפועלים יגיעו ותהיה שם עבודה ובכלל, כשהם עובדים באתר, הם לא מרשים להיכנס לשם. ואחר הצהרים - כשסוף סוף יסיימו - מי יודע מה ישאר מהערימה הזאת. במיוחד עם יש להם יציקה, כפי שנדמה לי ששמעתי את מנהל העבודה אומר כשעברתי שם אחרי הצהרים לברר אם במקרה כבר הביאו לאתר חול חדש.

לא, זה חייב להיות הלילה. אני מאזין ברוב קשב. שִיט, הרעש של המשאית העיר גם את אבא. הוא מאוד רגיש לרעשים ושנתו קלה. עכשיו אצטרך לחכות שירדם. אחר כך אצרך להתגנב החוצה מבלי שישמעו אותי. ללכת בשקט זה קל, אבל המפתח של הדלת - חורק. אני מסתכל החוצה דרך החלון ובפעם הראשונה בחיי, בודק את האפשרות להתגנב משם החוצה. אנחנו קומה שניה, זה לא יהיה פשוט…

קפיצה, טיפוס, גלישה על צינור המים, נשען על העץ ויורד בזהירות עד שרגלי נוגעות בקרקע ואז מסתער על הערימה בשמחה. החול רך ורטוב, כמו שידעתי שיהיה וכשאני עולה לפסגה, חלקים ממנה גולשים למטה. משם, מכיוון המפולת, יהיה שביל העליה. אני מתחיל לחפור ולבנות ולחפור ולבנות. כשיש מספיק חול אני מעצב את המגדל הראשי, הדון-ג'ון, רק כשהחול כזה רטוב יש סיכוי לקירות כל כך גבוהים וזקופים. אני מנצל את זה ומלטף את הקירות בידי, מחליק אותם, משאיר זווית הכי קטנה שאפשר. למעלה מוסיף את הבליטות והמגרעות. אני חופר מהצד - פה יהיה השער - קודם אתה צריך לבנות חומה עבה ואז לחפור משני הצדדים. אני נעמד על הערימה וחופר - יד שמאל מכאן, יד ימין מכאן - הן נפגשו. עכשיו בתנועות סיבוביות, כן, זה קורה - הפתח רחב יותר, עוד קצת. די. עם ארחיב עוד מעט - הכל יקרוס. עכשיו השביל שמחבר…

חמש בבוקר. נער אחד עייף שוכב באתר בניה, גבו נשען אל ערימה של חול שגבוהה ממנו. אבל זאת לא ערימה של חול, זו יצירת מופת - ארמון שהוא טירה שהוא מגדל, שהוא עיר. מגדל בבל אילו נבנה על הצוק של מון סאן מישל. הנער מרוצה. יותר מזה הוא לא יכל לבקש. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לנמנם. בשש, שש וחצי יגיעו הפועלים ויגרשו אותו משם. בארבע אחרי הצהרים כשיחזור - כבר לא ישאר מערימת החול הזאת זכר - וכל המגדלים והחפירים והשערים והחומות יהיו חלק מהתקרה של הקומה שלישית בבנין החדש. או אולי הרצפה של הקומה הרביעית - איך שאתם רוצים לקרוא לזה. אם זה היה קורה היום, אולי הייתה נשארת תמונה בסלולרי למזכרת. 

סופרסטאר (גרופי)

חלק 'א' - ג'ימי

• גרינוויל? תזכיר לי איפה זה?

• אהה, כן, איפה שדֵרִיק, הבסיסי שלנו, כמעט התחשמל. אני נזכר עכשיו, בכלל לא היינו צריכים להופיע שם, היתה לנו הופעה בנשוויל ואחר כך היינו צריכים להופיע בסנט לואיס, רק שנהג האוטובוס אמר שזה תהיה נסיעה ארוכה מדי בשבילו וחייבים לעצור בדרך, אז האמרגן סידר לנו הופעה בגרינוויל, שזה בערך באמצע בין נשוויל וסנט לואיס.

• אחרי ההופעה? כן, בטח שעשיתי סקס עם אחת המעריצות. בחייך, אתה חושב שאני זוכר איך קראו לה?

• יכול להיות שהיא היתה בת שש עשרה, מה אני יודע? בטח שאלתי והיא שיקרה שהיא בת 18. אני זוכר עכשיו, בחורה יפה, מלאה כזאת, שדיים גדולים.

• בוודאי שאמרתי לה שאני אוהב אותה, מה אתה חושב? אני לא חרא. גם אמרת לה שתשמע ברדיו, ושתדע שכל פעם שאני שר: 'ביבי, אני אוהב אותך', אני מתכוון אליה. 

• מה אתה עושה עניין? כן, גם הבטחתי לה שאני יחזור אליה. בינינו, אם אני עוד פעם מגיע לגרינוויל לא אכפת לעשות איתה עוד סיבוב. לא שיש מצב שאני מגיע לשם, חתיכת חור המקום הזה. בקושי אולם של 2000 איש.

חלק ב' - דיאנה

פעם, מזמן, זה נראה לי כל כך רחוק עכשיו, התאהבתי בךָ, זה היה לפני ההצגה השניה.

צלילי הגיטרה שלך, כל כך מתוקים וצלולים, אבל אתה לא באמת פה, זה רק הרדיו שמנגן לי.

האם תזכור? אמרת לי שאתה אוהב אותי. אמרתי לי שתחזור לכאן בשבילי.

ביבי, ביבי ביבי אוה ביבי, אני אוהבת אותך, באמת, בכל ליבי.

הבדידות, היא עניין כל כך עצוב, ואני כבר לא יכולה לחכות, לבלות איתך את הלילה שוב.

מה אני יכולה להגיד - שיגרום לך לחזור אלי שנית.

חזור אלי ונגן לי שוב בגיטרה העצובה שלך.

חלק ג' - נשוויל

שנתיים עברו, היא לא יכלה לחכות יותר, זה פשוט היה כואב מדי. כששמעה שלהקה שלו מופיע בנשוויל, בגרנד אולד אופרי, היא השקיעה את כל הכסף שהיה לה בשני כרטיסים - כרטיס כניסה להופעה וכרטיס נסיעה באוטובוס לנשוויל. היא מצאה באינטרנט בחורה אחת ב couch surfing שנתנה לה לישון אצלה בסלון.

בערב, היא סיפרה לה על ג'ימי ולמה היא באה לנשוויל בכלל.

• "ברברה", אמרה לה המארחת, "את צריכה לדבר עם ברברה".

• "מי זאת ברברה?" שאלה מבולבלת.

• היא המנהלת של מאחורי הקלעים בגרנד אולד אופרי - איפה שהם מופיעים.

היא מצאה אותה, זקנה רזה ושדופה, עור פנים בצבע אפור בהיר ושיער פרוע בצבע אפור כהה.

• הההה, ילדונת, מה את מחפשת פה?

• את ג'ימי, הסולן של הלהקה שמופיע פה הערב. אני חייבת לראות אותו, אנחנו מאוהבים.

• "והוא יודע מזה שאתם מאוהבים?" צחקה הזקנה.

• בוודאי, הוא אמר לי, הוא הבטיח.

היא נתנה לה להכנס, הנה הוא שם, ג'ימי שלה שהיא כל כך אוהבת.

• ג'ימי,

• סליחה מי את?

• אתה לא זוכר, אני דיאנה, בילינו את הלילה אחרי ההופעה שלך, הבטחת לי שאתה אוהב אותי, שתחזור אלי.

הוא התחיל לצחוק. אבל מה שחתך לה את הלב כמו סכין לא היה הצחוק שלו, אלא שראתה בעיניו שבאמת אין לו מושג מי היא בכלל.

הדמעות הציפו אותה והיא ברחה החוצה.

• "מה קרה, ילדה?" שאלה אותה ברברה.

• אני כל כך רוצה אותו, הוא אמר לי אז שהוא אוהב אותי, ועכשיו, עכשיו הוא אפילו לא זכר מי אני.

• "אל תבכי ילדה, תקשיבי לברברה, אם את רוצה אותו, וזה מספיק חשוב לך, יש עוד דרך."

• "כן? איך?"

• "יש דרך, אבל תצטרכי לשלם מחיר בשביל זה. כמה את רוצה אותו, כמה את מוכנה לשלם?"

• "הכל, אני מוכנה לתת הכל בשבילו".

• "בסדר, ילדתי", הזקנה הוציאה מכיסה בקבוקון קטן ונתנה לה: "תשימי לו את זה בשתייה שלו".

• "מה זה?"

• "שיקוי אהבה", צחקקה הזקנה, "מאד חזק, אבל תחשבי טוב לפני שאת משתמשת בו, כי יש לו מחיר - הוא ישנה אותו, אבל ישנה גם אותך".

דיאנה לקחה את הבקבוקון ונכנסה פנימה.

• "תגידי להם שאת נערת המים החדשה, אז יתנו לך להסתובב שם חופשי", קראה אחריה ברברה.

בהפסקה בין השירים, הוא ביקש וויסקי והיא הגישה לו, בכוס גדולה, כמו שהוא אוהב, היא שפכה גם את כל התוכן של הבקבוקון פנימה, היה לזה ריח מתקתק. רק שלא ירגיש. הוא לא הרגיש, הוא היה מסטול, אפילו לא קישר שזאת שנתנה לו את הכוס היא גם זו שקראה לו קודם, לפני ההופעה.

היא חיכתה בצד. מה יקרה עכשיו?

ברברה צדקה, זה היה חזק, כבר בהמשך ההופעה, התחיל לפזול אליה. רק הסתיימה ההופעה והוא ניגש אליה, תפס בידה, "קדימה למלון". כל הלילה בילו ביחד, הוא אהב אותה, בכל גופו, בכל נפשו, אף אחד לא אהב אותה כך - אף פעם.

כשהתעוררה בבוקר - נחרדה וצעקה פרצה מפיה. מהראי ניבטה אליה זקנה רזה ושדופה עם עור פנים בצבע אפור בהיר ושיער פרוע בצבע אפור כהה. גם הדמות במראה צרחה, אבל בלי קול. 

מה עשיתי? נחרדה. אסור שיראה אותי ככה. היא ברחה כל עוד נפשה בה. מה עכשיו? אולי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

היא ניסתה למצוא את ברברה, אבל לשווא. היא לא הייתה שם, גם לא בלילה הבא וגם לא בזה שאחריו. היא שמעה את ג'ימי קורא לה ברחוב, אבל ברחה ממנו. היא היתה מיואשת, תקוותה היחידה היתה לחזור הביתה, אולי השפעת השיקוי תעבור עם הזמן. אפילו כסף לחזור הביתה לא היה לה, למזלה אנשים ריחמו עליה ונתנו לזקנה השדופה לעלות על האוטובוס לגרינוויל. אבל גם שם לא יכלה לחזור לחייה הקודמים - היא עבדה כמוכרת בחנות בגדים - ומי יעסיק זקנה אפורה ושדופה בתפקיד שכזה? בסוף קיבלה את התפקיד היחידי שיכלה - האחראית על מאחורי הקלעים באולם המופעים העירוני של גרינוויל. משום מה המראה שלה לא הפריע להם שם כלל.

חלק ד' - ג'ימי

• כן, אנחנו שוב מופיעים בגרינוויל. לפחות פעם בחודש, כל חודש.

• אני יודע, זה מה שהאהבה עושה לבן אדם.

• בטח, חתיכה - משהו. איזה יפה, איזה בן אדם, מושלמת, בכל אמריקה לא תמצא עוד אחת כמוה.

• אני פשוט לא יכול בלעדיה - שלושה שבועות, גג חודש - זה המקסימום.

חלק ה' - דיאנה.

אני עדיין נראית כמו זקנה שדופה מלאה בקמטים. קצת מצחיק, כי אני בקושי בת עשרים וחמש. גם עור הפנים שלי נשאר אפור וגם השיער אפור כהה והוא תמיד מבולגן ולא מסורק, לא משנה מה אני מנסה לעשות איתו. רוב האנשים נרתעים ממני, אבל לא ג'ימי, הוא מת עלי. בעיניו אני הבחורה הכי יפה והכי סקסית בעולם. בכל פעם שהוא יכול, הלהקה עוצרת בגרינוויל והם נותנים פה הופעה ואחרי זה אנחנו מבלים את כל הלילה ביחד, לפעמים גם כמה לילות רצוף. הוא אוהב אותי ומנשק אותי ומתאר בעיני כמה שאני יפה. מצחיק, מהעיניים שלו אני עדיין נראית כמו פעם, אולי אפילו יותר יפה. כאילו הוא לא יכול לראות את מה שנהייתי. כמובן שאני לא אספר לו. תמיד, לפני שהוא עוזב, הוא מבטיח לי שזה רק לקצת זמן ושיחזור ברגע שיוכל, ואני מאמינה לו, כי אני יודעת שעכשיו הוא מתכוון לזה מכל הלב.

חודשיים, אחרי שנהייתי המנהלת של מאחורי הקלעים כאן באולם העירוני של גרינוויל, מצאתי יום אחד מעטפה בכוך הקטן שמשמש בתור המשרד שלי. היה בתוכה מכתב קצר:

יקירתי,

אני מתנצלת על מה שעשיתי לך, אבל סוף סוף התגברתי על הדסון שלי, בו הייתי מאוהבת עד מעל לראש מאז גיל שש עשרה. מגיע שלב בחיים שצריך להתקדם הלאה וזאת הייתה הדרך היחידה שלי.

מצורף המתכון לשיקוי האהבה.

כשימאס לך מג'ימי שלך, תרקחי את השיקוי ותתני לאיזה גרופית מסכנה שאיזה סופר-סטאר שבר לה את הלב. זה יחזיר אותך בערך למה שהיית יכולה להיות אם היית ממשיכה לחיות חיים רגילים, לפחות מבחינת איך שאת נראית.

שלך ברברה.

רקחתי את השיקוי ואני שומרת אותו תמיד כאן בכיס. מדי פעם אני פוגשת גרופיות מסכנות כאלה, אבל בינתיים, אני עדיין מסוחררת מזה שג'ימי כולו שלי, אז עוד לא נתתי את השיקוי לאף אחת מהן. עוד לא. בינתיים עוד לא.

נחל אל על

 שבת שעברה, רגע לפני ששוב יכלאו (סליחה, יסגרו) אותנו לעוד חודש מאסר על תנאי. ליד המפל של נחל אל על, בבריכה השקטה והיפה, שלוש חבורות של אנשים. מצד אחד שלוש עלמות חן בבגדי ים משתכשכות במים. מצד שני ארבעה גברברים צעירים נחים בצל, בקבוקי בירה בידיהם, אחד מהם גופו מכוסה קעקועים. באמצע אני וזוג חברים. כבר פגשנו אותם קודם, גם את אלה וגם את אלה. הם עקפו אותנו בדרך, כל קבוצה בנפרד, הם צעירים והקצב הטבעי שלהם מהיר משלנו. "בירה, זה מה שהיינו צריכים להביא" אני אומר לחברי. "אתם רוצים? אם יש לכם כוסות, ניתן לכם" מציע המקועקע. אנחנו מוציאים כוסות והם מוזגים לנו מהבקבוקים שבידיהם. לאות הוקרה אנחנו מציעים להם מהפיצוחים שלנו. "מאיפה אתם?" מתעניינת אישתו של חברי. כל אחד ממקום אחר. הם נפגשו בטירונות, הנדסה קרבית. כשסיימו מסלול - נפרדו דרכיהם ובכל זאת בחופש מנסים להיפגש, לטייל. השיחה נסבה על מוזיקה. "בלוז כנעני של אהוד בנאי, זה שיר גדול". "כן" אני מסכים איתו. הוא יותר בבלוז, אני יותר ברוק. השלישי מעדיף רגאיי. כשהם הולכים, אנחנו שמים לב שעלמות החן כבר יצאו מהמים ועכשיו הן ממש לידינו, האזינו לשיחה שלנו עם החבר'ה האחרים. גם הן שותות בירה (את שלהן הן השקיעו במימי הבריכה - שתתקרר בינתיים). "ומה אתן עושות בנות?", שואל חברי שדיבורו ישיר. "אנחנו רופאות" הן עונות לו, נהנות מהפרצוף המופתע שיש על הפנים שלנו. שלושתן מתמחות ברפואה פנימית, באיכילוב. מכירות את גמזו (הפרוייקטור) עוד משהיה המנהל הקשוח של בית החולים שלהם. אחת מהן במקור מפריז ועלתה ארצה לאחרונה. אשתו של חברי, שעושה דוקטורט בחקר המוח, נכנסת אתן לשיחה שבשבילי היא קצת מקצועית מדי ואני מנצל את ההזדמנות לטבול שוב במים הקרירים.

בדרך חזרה, אנחנו חוצים את המושב אבני איתן. המושב דתי והשבת טרם יצאה, אבל זו הדרך היחידה לחזור לאוטו אז אנחנו משתדלים להצניע לכת. הרחוב מלא, כנראה שעת תפילה עוד מעט. העוברים והשבים מברכים אותנו ב"שבת שלום" ו"שבוע טוב" בחיוך ובסבר פנים יפות ואנחנו עונים להם ב"שבת שלום" ו"שבוע טוב" ובחיוך משלנו.

טיול אחד, כמה קבוצות של אנשים, כל אחת מעולם אחר, ממקום אחר, כל אחת עם יופי וטוּב משלה.

העץ של יוחאי

ספלוש, ספלוש, ספלוש… המפל הקטן שנשפך לתוך הבריכה משמיע את פעימותיו ללא הפסקה. כשאני מתקרב אליו, הרעש שלו ממסך את כל שאר הקולות. רק רעש הציקדות המנסר מהשדות הסמוכים מצליח לגבור עליו. פה בנחל, ירוק ורטוב וקריר, אבל כמה מטרים לכל כיוון והכל צהוב וחום-אפרפר והקיץ הישראלי והציקדות שלו שולט במלא עוצמתו. הבריכה לא עמוקה, וגם ליד המפל, המים מגיעים לי בקושי עד לפופיק. אני מטה את גופי לאחור, נותן למי המפל הנופלים לעסות את גבי ואת צווארי. זה קר, אבל בשילוב עם החום שבחוץ זה נעים. טאח, טאח, טאח, המים מכים בי ואני מרגיש איך הצוואר מתרכך ואיתו כל גופי נהיה רפוי יותר, רגוע יותר. לאט לאט אני שוקע חזרה אל תוך המים והודף את עצמי הלאה מהמפל. מצד אחד הכל צמחי קנה, קני-סוּף כפי שאנחנו קוראים להם. "לא, זה קנה, סוּף זה צמח מים אחר, אל תבלבל" אני נזכר בנופר, המדריכה-החיילת שניסתה להסביר לי את העניין לפני שנים. קנה, כמובן שקנה, קנה ופטל. הרבה פטל, בעונה הזאת אין פרי, אבל קוצים דווקא יש ואני נזהר שלא להתקרב לגדה יותר מדי. בצד השני שיח אברהם - שיחים עם עלים ירוקים ופרחים בצבע סגול - לבן, לבן, איפה שהם עוד ניצנים - סגול, למטה יותר איפה שהפרח כבר נפתח, "תמיד הם פורחים מלמטה למעלה". העלים ירוק עז - ירוק שיש רק לצמח שחי על יד המים ממש. אני מתבונן בעלים ושוב תוהה בפעם המי יודע כמה למה הם כל כך מזכירים לי עלים של חשיש. הם לא, ממש אין קשר, אבל האצבעות שלהם בולטות ונגמרות באותו חוד אופייני. הסלעים מסביב למפל רטובים, מים נשפכים עליהם כל הזמן, לפעמים מלמעלה, מאדווה של המפל, לפעמים ניתזים מלמטה כשאני שוחה שוב אל המפל. הסלע - ברובו ירוק, "אזוב או טחב?" - עוד אחת מאותן דקויות שהיא ניסתה להסביר לי אז. אני שוב מתרחק מהמפל והריח החזק של תאנה מתחלף בריח אחר, קצת פחות נעים, משהו קצת רקוב? "זה לא רקוב, זה חרוב", אני נזכר באימרה נוספת משלה. כן זה הריח של החרוב, באמת יש כאן כמה עצי חרוב קטנים. בהמשך, במורד הנחל, עצים נוספים גבוהים יותר והנוף שלהם מתנוסס אל על ומצל על הכל בענפיו העבותים המלאים בעלים ירוקים. אני יוצא לרגע מהבריכה, מטפטף מים על האבנים שסביבי. כאן בצד הרחוק מהמפל, אפשר לשמוע קולות נוספים: ציוץ של ציפורים, זמזום של חרקים וקולות פכפוך איפה שהמים יוצאים מן הבריכה וממשיכים הלאה במורד הנחל. "שים לב לשפיריות" היא היתה אומרת לי "לכל סוג, צבע ודוגמא יחודיים על הכנפיים" ואני מסתכל. הנה אחת אדומה ואחת כחולה, ואחת עם כתמים שחורים ועוד שתיים בגוון טורקיז, צמודות זו לזו - עפות באוויר כמו שני צינורות שהאינסטלטור בטעות חיבר עקום. הן עושות סקס, אני חושב לעצמי ונאנח, כי בניגוד אליהן, אני כאן לבד.

כבר הרבה זמן שאני לבד. אולי באשמתי, אולי באשמתה? אולי באשמתן, כי אחריה היו עוד כמה, אבל כלום לא צלח. איכשהו הקשר שלי עם נשים ועם אנשים בכלל הלך והתרחק, הלך והתנתק, עד שמי שמארח לי לחברה הוא רק זיכרון ישן של מדריכה חיילת אחת בשם נופר שיצאתי איתה כמה חודשים לפני שנות דור ושפעם לקחה אותי לכאן. בגללה אני פה היום. בגללה ובגלל שהלילה חלמתי עליה. מה פתאום חלמתי עליה? אינני יודע, אבל כשהתעוררתי נזכרתי שהיא הבטיחה לי אז טיול מיוחד ולקחה אותי לכאן ואני הקנטתי אותה: "לנחל יוחאי? למה דווקא לנחל הזה מכל הנחלים של הגליל? הכְּזיב או הבֶּצת או העמוד הרבה יותר מרשימים". לרגע נראה היה לי שנעלבה, אבל אז עיניה התמקדו ופניה העלו חיוך מסתורי והיא לחשה לי: "הבאתי אותך לפה, בגלל הבריכה הזאת, קוראים לה 'הבריכה של יוחאי' והיא לא סתם בריכה, המקובלים של צפת מאמינים שיש בה סגולה כנגד הבדידות ומי שיכוון את ליבו ויטבול בה - הבדידות תסור מלבבו".

אז עכשיו אני פה, בשעת אחר צהרים מאוחרת, לגמרי לבדי, בבריכה של יוחאי, שוחה ומתבונן סביבי, מתפעל מיופיו של המקום ומחכה, מחכה שהבריכה תשטוף מעלי את בדידותי, כמו שנופר, פעם, מזמן, הבטיחה לי.

"אתה צריך קודם לתת משהו בתמורה", אני שומע את קולה בראשי. לתת? לתת? מה אני יכול לתת לבריכה? אני מסתכל סביבי, מחפש. שקית ריקה של במבה מבצבצת בצד, קצה של בקבוק מעוך. אני יודע. אני מוציא מהתרמיל שלי שקית אשפה ומתחיל לאסוף לתוכה את כל הלכלוך שיש כאן. שקית מפה, נייר משם, בקבוק משם, והנה עוד ניילון. כשאתה מחפש - יש יותר פסולת ממה שהעלת בדעתך ושעה ארוכה אני עוסק בכך. כשנראה לי שאספתי את הכל, אני קושר את קצה השקית ועולה למעלה לחניון. שם אני זורק את השקית למכולה הגדולה שיש שם וחוזר לבריכה. כנראה שהשמש זזה בינתיים, כי האור עכשיו אחר והירוק כהה יותר, צפוף יותר, קרוב יותר למים. דגים, קטנים וגדולים, עולים מתחתית הבריכה ואני בזהירות דורך עם רגלי ביניהם. הם מתקרבים אלי וכשאני מזיז את רגלי הם נרתעים - ושוב מתקרבים ואני שוב שוחה אל המפל וצולל לתוך המים ויוצא וסופג לתוכי את כל הירוק הזה שמסביב ואת צלילי הספלוש, ספלוש, שלרגע לא פוסקים.

לפתע נהיה לי קר, השמש כבר לא מגיעה אל הבריכה ואני ממהר החוצה ומוצא לעצמי סלע גדול שעדיין חשוף לשמש ונשכב עליו. עיני מסתכלות לתוך הכחול הצלול והאינסופי של השמיים שרק מדי פעם מוסתר עלי ידי ענף ירוק שהרוח הסיטה לעברי. השמש חמה ונעימה ובהדרגה אני עוצם את עיניי. שלווה שמשכיחה את הבדידות. כשאני פוקח אותן, כבר ממש שעת בין ערביים. אולי הגיע הזמן לעלות חזרה למעלה וללכת הביתה? אבל השקט מסביב, שמופרע רק בקולות הפכפוך של המפל והנחל, מפתה אותי להישאר עוד קצת, רק עוד קצת. ציפורים מצטרפות עכשיו למקהלה, ציוצים חוזרים ונשנים: "טוּ טי וִוי, טוּ טִי וִוי, איפה נישן הלילה?" "וִוי טִי טוּ, וִוי טִי טוּ, העץ הזה, נראה לי הכי מתאים".

כשאני מתרומם וקם, אני מבחין שבהמשך, במורד הנחל, קצת למטה מהבריכה, יש מדרגות קטנות. לא הבחנתי בהן קודם, לאן הן מובילות? אני קם ויורד בהן, יש שם עוד בריכה, קטנה יותר. מצידה המרוחק יש עץ, עץ חרוב, גדול וגבוה ומפותל. העץ נמצא ממש קרוב למים והאדמה שם נשטפה, כך שאפשר לראות את שורשיו המשתרגים לתוך הבריכה. בהליכה איטית, משתדל שלא להעכיר את המים, אני חוצה את הבריכה, ומטפס ומתיישב בין שורשיו. המקום מתאים כאילו מישהו הכין אותו במיוחד בשבילי. הישבן שלי מוצא בדיוק את השקע הנכון והפיתולים של השורשים מאפשרים לרגלי לטבול בנוחות במים. אני מתרווח אחורה, נשען על הגזע העבה ומניח את ידי לצדדי. גם הן מוצאות להן שקעים נוחים שכאילו נוצרו במיוחד לכבודן. "העץ של יוחאי" - מצאתי את העץ של יוחאי. אני מנסה להיזכר מה נופר סיפרה לי עליו? מנסה ולא מצליח. האם בכלל הזכירה אותו? לרגע נדמה לי שאני שומע את הד קולה לוחש לי: "שם, מעבר לבריכה, יש עוד עץ אחד - העץ של יוחאי, שהוא גדול ועתיק ורק בודדים יוכלו לראותו". לרגע נדמה לי שההד דווקא אומר: "אבל אם תבוא לשם לבדך - היזהר מהעץ". הוא כל כך נוח, העץ הזה, שלא נראה לי שצריך להיזהר ממנו. אני פשוט נשכב לתוכו ומרפה את גופי, סופג לתוכי את הירוק שסביבי. פכפוך המים משרה בי שלווה. ציוץ הציפורים מבטיח לי שהכל טוב ושקט ותיכף יבוא הלילה ויכסה את הכל בעלטה מבורכת. אני מרגיש את הקור שבקצות האצבעות של רגלי, אבל מתעצל להוציא אותן מהמים. דגים ניגשים אליהן נוגעים ובורחים ושוב נוגעים ושוב בורחים. עלה נופל מלמעלה אל המים ואני עוקב אחריו עד שנסחף במורד הנחל. 

בהדרגה ציוץ הציפורים משתתק והכל נהיה חשוך ורק פכפוך המים נשמע, מופרע מדי פעם בצרצור של צרצרים. אני לא מוטרד מהחושך, כי אני יודע שהשמש תיכף תעלה שוב במזרח, והיא אכן עולה, ואני רואה נמיה שבאה לשתות קצת מים גנובים באור הראשון, בטרם זריחה. והנה הדגים ששוחים למטה, מחפשים את מזונם ואני שומע את פכפוך המים וציוץ הציפורים וזמזום החרקים ומריח את ריח התאנה והחרוב ועוד ריחות של צמחים שמתערבבים בהם. מאוחר יותר מצטרפים אליהם גם קולות של אנשים ואני מביט בהם מעבר לסבך, איך הם רוחצים וקופצים ומשפריצים מים אחד על השני, שם בבריכה הגדולה ואז אורזים את חפציהם והולכים ושוב מחשיך ותַן מילל ושוב עולה השמש ועכשיו כבר יותר קר, כי הקיץ בהדרגה הופך לסתו. מישהו בא ומוצֵא תרמיל עזוב על יד הבריכה הגדולה ולוקח אותו, אבל זה לא אכפת לי. המים שלרגלי והשמש שמעלי והאדמה הטובה מספקים לי את כל מה שאני צריך ואני מרגיש כמה אני חזק ובריא ואיך ענפי לאט לאט גדלים ועלים חדשים צומחים עליהם, עוד יום, עוד עונה, עוד שנה...

מחשבות על טקס סיום

 

השבוע ביום רביעי, התקיים טקס סיום הדוקטורט של בתי הבכורה. בהתאם לרוח התקופה, הטקס התקיים באופן וירטואלי. צפינו בו ב ZOOM ואולי היתה זו טכנולוגיה אחרת. הרבה דברים היו חסרים לי - אבל בעיקר המפגש פנים עם פנים עם בתי שהיתה לובשת את הגלימה המצחיקה והאנכרוניסטית ההיא, והחיבוק שהייתי מחבק אותה לאחר הטקס, בשלב שהכל נגמר ואנחנו אמורים כבר להתפזר, אבל בכל זאת נשארים עוד קצת, כי זה מה שחשוב באמת.

במקום זה היא צפתה (אולי) בטקס מתל אביב ואני צפיתי בו בחיפה. למרות שהשתדלתי לשבת ולהסתכל, יצא שתוך כדי גם הכנתי סלט לארוחת הערב וקיפלתי את הכביסה שהצטברה ביומיים האחרונים.

כי אם אתה כבר יושב וצופה בטלוויזיה - לפחות שהידיים יעשו משהו.

רשימת הנואמים המכובדים הייתה מרשימה ובין לבין האזנתי להם מדברים על חשיבות המעמד ועל אַתֵם עתידינו וכו'. ניסיתי להתחבר. לפעמים אפילו הצלחתי ואז שמתי לב שהמעבר בין כל נואם למנחת הטקס, שכביכול הסתובבה ברחבי מכון וויצמן, לבין הנואמת הבאה, היתה חלקה לגמרי. זה לא משהו שקורה בישיבות וירטואליות. תמיד יש תקלות, אפילו במקומות כמו החברה בה אני עובד (GOOGLE) שווירטואליה ולעשות את זה באינטרנט הם לחם חוקן. ואז קלטתי - זה כנראה הכל מוקלט וערוך. לזכותם בצורה מאוד יפה ומקצועית, אבל עכשיו כשהקשבתי לנואם הבא מדבר - כבר ידעתי שהוא לא באמת שם - מדבר אלי (או לפחות מעמיד פנים שהוא מדבר אלי). הוא עשה את זה קודם, אולי לפני כמה שעות ואולי בכלל אתמול או שלשום. למה שזה ישנה? אני לא יודע, אבל פתאום הדברים נשמעו לי יותר מרוחקים ותלושים.

אחר כך חלפו ביעף תמונות הבוגרים בזו אחר זו, ובאותן 3 שניות שהבליחה על המסך התמונה של בתי - אינסטינקטיבית מחאתי כפים וצעקתי "כל הכבוד". מחווה מיותרת לכל הדעות, כי לא היה שם מי שישמע. (אישתי שהתקשרה להודיע לחמותי שהטקס משודר עכשיו, נשארה לדבר אתה בטלפון רוב הטקס והעדיפה לעבור לצד השני של הבית שקולות הנאומים לא יפריעו לה).

למה אני מספר את כל זה? לפרוק איזה שהוא מרמור או אכזבה? כמובן.

אבל גם כי לפעמים אנשים מספרים לי בהתלהבות שבעתיד הכל יהיה ווירטיואלי ולא נצטרך לנסוע ולטרוח כל כך הרבה ואני מביט בהתלהבותם ולא מצליח להחליט אם אני הפסיכי או הם.