קצת אחרי חצות רעש המשאית העיר אותי. חריקה של בלמים ואחריה הצפצוף של רוורבס. זינקתי לחלון וראיתי אותה נכנסת בנסיעה לאחור לאתר הבניה שמול ביתנו. שם היא נעצרה והנהג יצא החוצה ולחץ על אחת הידיות שבצד. החלק האחורי של המשאית התרומם. לא יכולתי לראות את החול שנשפך ממנה, אבל יכולתי להרגיש אותו: חול רטוב ודביק, חול שבידיך אתה יכול לעצב אותו לכל צורה שתרצה. החלק האחורי הגיע לשיא הגובה בקול רעש רם והנהג התחיל לדפוק עם הפטיש מלמטה - שכל החול שעוד נשאר שם, ירד ויגלוש למטה. עוד רגע והוא משך שוב בידית והחלק האחורי התחיל לרדת חזרה למטה, עד שנפגש בגוף המשאית. הנהג נכנס לתאו והמשאית הסתלקה. ואז אני ראיתי אותה - את ערימת החול הטרי, הערימה הכי גדולה והכי מפוארת שראיתי בימי חיי. "מון סאן מישל" הטירה של מון סאן מישל, אולי בשילוב של הציור המפורסם ההוא על מגדל בבל. זה מה שראיתי לנגד עיני כשהסתכלתי על ערימת החול המופלאה הזאת.
המשכתי להסתכל עוד רגע ושניים והיה לי ברור שאני חייב, אבל פשוט חייב, לרדת עכשיו למטה לערמה הזאת ולהפוך אותה באצבעותי לטירה שראיתי עכשיו בדמיוני. יש רק בעיה אחת קטנה. אני נער בן חמש עשרה ואין שום דרך בעולם להסביר להורים שלי למה אני חייב, אבל ממש חייב, לצאת עכשיו באמצע הלילה אל ערימת החול המפתה הזאת, לכבוש אותה ולהפוך אותה לטירת חלומותי.
"נער בן חמש עשרה, לא משחק בחול" - לך תסביר להם שזה כבר מזמן לא משחק, זה צורך, זה דחף.
"יש לך מחר בית ספר, אתה תהיה עייף" - מה זה חשוב? למי אכפת? אז יום אחד לא אהיה בפוקוס, אני תלמיד טוב, מה יקרה?
"בלילה? למה זה חייב להיות בלילה?" האמת זה לא חייב, למרות שבלילה זה הכי טוב, כי החול נשאר רטוב ודביק. אם זו היתה הערימה שלי - עוד יכולתי להתאפק ולחכות עד הבוקר, אפילו עד מחר אחר הצהריים. אבל זאת לא הערימה שלי, אלא של אתר הבניה, ועכשיו היא עומדת שם לבדה, רק ממתינה שמישהו יהפוך אותה לטירה מפוארת. ובבוקר - בבוקר פשוט אי אפשר. כל הפועלים יגיעו ותהיה שם עבודה ובכלל, כשהם עובדים באתר, הם לא מרשים להיכנס לשם. ואחר הצהרים - כשסוף סוף יסיימו - מי יודע מה ישאר מהערימה הזאת. במיוחד עם יש להם יציקה, כפי שנדמה לי ששמעתי את מנהל העבודה אומר כשעברתי שם אחרי הצהרים לברר אם במקרה כבר הביאו לאתר חול חדש.
לא, זה חייב להיות הלילה. אני מאזין ברוב קשב. שִיט, הרעש של המשאית העיר גם את אבא. הוא מאוד רגיש לרעשים ושנתו קלה. עכשיו אצטרך לחכות שירדם. אחר כך אצרך להתגנב החוצה מבלי שישמעו אותי. ללכת בשקט זה קל, אבל המפתח של הדלת - חורק. אני מסתכל החוצה דרך החלון ובפעם הראשונה בחיי, בודק את האפשרות להתגנב משם החוצה. אנחנו קומה שניה, זה לא יהיה פשוט…
קפיצה, טיפוס, גלישה על צינור המים, נשען על העץ ויורד בזהירות עד שרגלי נוגעות בקרקע ואז מסתער על הערימה בשמחה. החול רך ורטוב, כמו שידעתי שיהיה וכשאני עולה לפסגה, חלקים ממנה גולשים למטה. משם, מכיוון המפולת, יהיה שביל העליה. אני מתחיל לחפור ולבנות ולחפור ולבנות. כשיש מספיק חול אני מעצב את המגדל הראשי, הדון-ג'ון, רק כשהחול כזה רטוב יש סיכוי לקירות כל כך גבוהים וזקופים. אני מנצל את זה ומלטף את הקירות בידי, מחליק אותם, משאיר זווית הכי קטנה שאפשר. למעלה מוסיף את הבליטות והמגרעות. אני חופר מהצד - פה יהיה השער - קודם אתה צריך לבנות חומה עבה ואז לחפור משני הצדדים. אני נעמד על הערימה וחופר - יד שמאל מכאן, יד ימין מכאן - הן נפגשו. עכשיו בתנועות סיבוביות, כן, זה קורה - הפתח רחב יותר, עוד קצת. די. עם ארחיב עוד מעט - הכל יקרוס. עכשיו השביל שמחבר…
חמש בבוקר. נער אחד עייף שוכב באתר בניה, גבו נשען אל ערימה של חול שגבוהה ממנו. אבל זאת לא ערימה של חול, זו יצירת מופת - ארמון שהוא טירה שהוא מגדל, שהוא עיר. מגדל בבל אילו נבנה על הצוק של מון סאן מישל. הנער מרוצה. יותר מזה הוא לא יכל לבקש. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לנמנם. בשש, שש וחצי יגיעו הפועלים ויגרשו אותו משם. בארבע אחרי הצהרים כשיחזור - כבר לא ישאר מערימת החול הזאת זכר - וכל המגדלים והחפירים והשערים והחומות יהיו חלק מהתקרה של הקומה שלישית בבנין החדש. או אולי הרצפה של הקומה הרביעית - איך שאתם רוצים לקרוא לזה. אם זה היה קורה היום, אולי הייתה נשארת תמונה בסלולרי למזכרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה