השבוע ביום רביעי, התקיים טקס סיום הדוקטורט של בתי הבכורה. בהתאם לרוח התקופה, הטקס התקיים באופן וירטואלי. צפינו בו ב ZOOM ואולי היתה זו טכנולוגיה אחרת. הרבה דברים היו חסרים לי - אבל בעיקר המפגש פנים עם פנים עם בתי שהיתה לובשת את הגלימה המצחיקה והאנכרוניסטית ההיא, והחיבוק שהייתי מחבק אותה לאחר הטקס, בשלב שהכל נגמר ואנחנו אמורים כבר להתפזר, אבל בכל זאת נשארים עוד קצת, כי זה מה שחשוב באמת.
במקום זה היא צפתה (אולי) בטקס מתל אביב ואני צפיתי בו בחיפה. למרות שהשתדלתי לשבת ולהסתכל, יצא שתוך כדי גם הכנתי סלט לארוחת הערב וקיפלתי את הכביסה שהצטברה ביומיים האחרונים.
כי אם אתה כבר יושב וצופה בטלוויזיה - לפחות שהידיים יעשו משהו.
רשימת הנואמים המכובדים הייתה מרשימה ובין לבין האזנתי להם מדברים על חשיבות המעמד ועל אַתֵם עתידינו וכו'. ניסיתי להתחבר. לפעמים אפילו הצלחתי ואז שמתי לב שהמעבר בין כל נואם למנחת הטקס, שכביכול הסתובבה ברחבי מכון וויצמן, לבין הנואמת הבאה, היתה חלקה לגמרי. זה לא משהו שקורה בישיבות וירטואליות. תמיד יש תקלות, אפילו במקומות כמו החברה בה אני עובד (GOOGLE) שווירטואליה ולעשות את זה באינטרנט הם לחם חוקן. ואז קלטתי - זה כנראה הכל מוקלט וערוך. לזכותם בצורה מאוד יפה ומקצועית, אבל עכשיו כשהקשבתי לנואם הבא מדבר - כבר ידעתי שהוא לא באמת שם - מדבר אלי (או לפחות מעמיד פנים שהוא מדבר אלי). הוא עשה את זה קודם, אולי לפני כמה שעות ואולי בכלל אתמול או שלשום. למה שזה ישנה? אני לא יודע, אבל פתאום הדברים נשמעו לי יותר מרוחקים ותלושים.
אחר כך חלפו ביעף תמונות הבוגרים בזו אחר זו, ובאותן 3 שניות שהבליחה על המסך התמונה של בתי - אינסטינקטיבית מחאתי כפים וצעקתי "כל הכבוד". מחווה מיותרת לכל הדעות, כי לא היה שם מי שישמע. (אישתי שהתקשרה להודיע לחמותי שהטקס משודר עכשיו, נשארה לדבר אתה בטלפון רוב הטקס והעדיפה לעבור לצד השני של הבית שקולות הנאומים לא יפריעו לה).
למה אני מספר את כל זה? לפרוק איזה שהוא מרמור או אכזבה? כמובן.
אבל גם כי לפעמים אנשים מספרים לי בהתלהבות שבעתיד הכל יהיה ווירטיואלי ולא נצטרך לנסוע ולטרוח כל כך הרבה ואני מביט בהתלהבותם ולא מצליח להחליט אם אני הפסיכי או הם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה