מוצאי חג
סעודת החג כבר מזמן נאכלה, אפילו הכלים כבר כולם נשטפו. האורחים פנו
איש לדרכו וכעת גם בתי הבכורה פונה לה לדרכה, חזרה לדירה שלה ולחבר שלה במרכז הארץ.
אני מלווה אותה לאוטו. קצת כדי לעזור לה לסחוב את חפציה וקצת כי אני אוהב אותה ורוצה
להמצא בקרבתה עוד רגע. האוטו נפתח, החפצים סודרו בתא המטען, חיבוק של פרידה, "שנה
טובה", "סעי בזהירות". אני חוזר הביתה. ליד הככר אני בכל זאת מתעכב,
לראות את מכוניתה עושה את הסיבוב וממשיכה במורד הרחוב עד שנעלמת מעיני. גם אחרי
שהיא כבר נעלמה, מבטי עוד מלווה אותה כאן ברחוב שלי, אבל עיני רוחי כבר במקום וזמן
אחר: עשרים ומשהו שנים אחורה ורחוב אחד במעלה ההר: מוצאי החג בבית הורי הישן. אני
ואשתי הטריה יוצאים בדרכנו לביתנו שלנו ואבי מלווה אותנו לאוטו. חיבוק של פרידה, "שנה
טובה", "סע בזהירות". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע,
לראות את מכוניתנו הנוסעת, עד שנעלמת במורד הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו כאן ברחוב
שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר: מאה קילומטר ולמעלה מעשרים שנים אחורה
מכאן: מוצאי חג בבית הוריו הישן, בחולון. הוא ואשתו הצעירה וילד קטן ביניהם – אני בן
השלוש, יוצאים בדרכם הביתה. אביו, הסבא שלי, מלווה אותנו. חיבוק של פרידה, "שנה
טובה", "נסיעה טובה". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע -
לראות אותנו ההולכים ונעלמים במעלה הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו שם ברחוב שלו, אבל
עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר...
...איפה שהוא באינטרנט קראתי שאכילת יתר בסעודת החג גורמת לאנשים
מסוימים לתחושות כבדות של מלנכוליה ונוסטלגיה, לעתים הדבר מלווה אפילו בהזיות
קלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה