פלשבק-קדימה

פלשבק-קדימה

שבת בבוקר, אני משקיף אל שולחן האוכל מעבר לספל התה שלי. מימיני הבן שלי והחברה שלו משמאלי בני השני והחבר שלו, מולי יושבת אשתי. כולם עסוקים בארוחת הבוקר. סלט, חביתה, גבינת קוטג', דיסה, דגני בוקר. "הלחמניות קצת יבשות", "הי, תשאיר לי קצת סלמון".

אני מצלם את המראה בעיני רוחי ושולח אותו לעצמי עשרים שנה מעכשיו. עצמי בן השבעים וחמש מסתכל על התמונה, נאנח וממלמל: "כן, זו היתה אחת התקופות היפות בחיינו". מי כמוהו יודע. אני לוקח את דיברתו ומחזיר אותה איתי להווה. "כן, זוהי אחת התקופות היפות בחיי" אני אומר לעצמי בסיפוק. אבל אני אומר את זה בשקט בשקט, כדי לא להפריע לפעילות ארוחת הבוקר הרוחשת לנגד עיני.

A forward flashback

Saturday morning – I peer at the dining table over the rim of my tea cup. On my right my son and his girlfriend, on my left my other son with his boyfriend. Right across me my wife. All busy with breakfast: salad, omelet, cottage-cheese, porridge, cereal. "The buns are a bit on the dry side", "leave me some smoked salmon".

I take a mental picture of it and send it to myself-twenty-years from now. My 75 year old self, looks at the picture, sighs and mutters: "Yes, those were some of the best times of our life". I take his word for it and bring it back to the present. "Yes, these are some of the best times of my life" I happily say to myself. But I say it very quietly, not wishing to disturb the breakfast activity about me.