חפש בבלוג זה

יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

גם לפאזון יש כפילה

גם לפאזון יש כפילה
שני חתולים לי בגינה – האחד שרדינגר – חתול שחור בעל שיער קצר והשניה פאזון (מלשון fuzzy) - חתולה שעירה בגווני אפור וכתמי כתום. בכל יום אני או מי מילדי מאכיל אותם בוקר וערב. לכאורה פעמים ביום, למעשה הרבה יותר מזה. בתי קמה בבוקר והם מבקשים אוכל – אז היא נותנת להם ואז אני קם והם מבקשים אוכל (שוב) ואני נותן להם ואז אשתי ואז אחד הבנים....
לפני זמן מה פרסמתי פוסט על הכפיל של שרדינגר – חתול שחור אחר שהחל לפקוד את גינתנו ולהתחזות לחתולנו השחור – והנה הפלא ופלא אתמול מצאתי בגינה גם כפילה של פאזון – חתולה ארוכת שיער בגווני אפור שהתחזתה לפאזון ואכלה מהצלחת ורק כשהסתלקה לה – ראיתי את פאזון האמיתית מגיחה מהצד שני של הגינה (ומבקשת אוכל כמובן). ככה זה בטבע - בכל מקום שיש פוטנציאל, יקום היצור שימלא אותו וכך יוצא שאני זן ומפרנס כבר שמונה בעלי חיים – את שרידנגר ופאזון שלי, את הכפיל של שרדינגר והכפילה של פאזון, את סנדי החתולה הג'ינג'ית של השכנים שבאה וגונבת אוכל בלי בושה ומבלי להתחזות לאף אחד וגם שלושה עורבים שיודעים אומנם שחתול יכול לצוד עורב ולכן שומרים מרחק, אבל גם יודעים שחתול שבע יעדיף לוותר לעורב גדול ונחוש על שיירי ארוחתו ולכן מחכים בסבלנות עד שהצלחת תתרוקן קמעה
במחשבה שנייה, אחרי שבוע שלם בפסטיבל הסרטים, אני תוהה אולי הכפיל של שרדינגר והכפילה של פאזון הם בעצם stunt doubles שלהם למקרים שהחתולים צריכים לעשות קפיצה מסוכנת במיוחד?

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

פלשבק-קדימה


פלשבק-קדימה
שבת בבוקר, אני משקיף אל שולחן האוכל מעבר לספל התה שלי. מימיני הבן שלי והחברה שלו משמאלי בני השני והחבר שלו, מולי יושבת אשתי. כולם עסוקים בארוחת הבוקר. סלט, חביתה, גבינת קוטג', דיסה, דגני בוקר. "הלחמניות קצת יבשות", "הי, תשאיר לי קצת סלמון".
אני מצלם את המראה בעיני רוחי ושולח אותו לעצמי עשרים שנה מעכשיו. עצמי בן השבעים וחמש מסתכל על התמונה, נאנח וממלמל: "כן, זו היתה אחת התקופות היפות בחיינו". מי כמוהו יודע. אני לוקח את דיברתו ומחזיר אותה איתי להווה. "כן, זוהי אחת התקופות היפות בחיי" אני אומר לעצמי בסיפוק. אבל אני אומר את זה בשקט בשקט, כדי לא להפריע לפעילות ארוחת הבוקר הרוחשת לנגד עיני.

A forward flashback
Saturday morning – I peer at the dining table over the rim of my tea cup. On my right my son and his girlfriend, on my left my other son with his boyfriend. Right across me my wife. All busy with breakfast: salad, omelet, cottage-cheese, porridge, cereal. "The buns are a bit on the dry side", "leave me some smoked salmon".
I take a mental picture of it and send it to myself-twenty-years from now. My 75 year old self, looks at the picture, sighs and mutters: "Yes, those were some of the best times of our life". I take his word for it and bring it back to the present. "Yes, these are some of the best times of my life" I happily say to myself. But I say it very quietly, not wishing to disturb the breakfast activity about me.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

דופק על שערי רקיע

דופק על שערי רקיע

ב 1973 יצא סרט (מערבון) בשם Pat Garrett and Billy the Kid. סביר שהרבה מכם לא שמעו עליו. נסיתי להזכר עם ראיתי את הסרט או לא. אני מנחש שכן, אבל מתקשה להזכר ולו בסצינה אחת מתוכו. אז למה אני מזכיר את זה בכלל? כי זוכה פרס הנובל לספרות, מר בוב דילן, חיבר לפס קול הסרט שיר בשם Knocking on heavens doors. כשאני שומע את המלים האלה מתנגן לי מיד בראש השיר בביצוע שלו עם ה Band, אבל נסו לרגע להתיחס אליו כמלים – כשיר (poem) ולא כפזמון (song) – אם הצלחתם, אני בטוח שתודו שזה שיר לא רע בכלל ושווה להקריא אותו בערב הקראת השירה הקרוב, אלמלא המנגינה שתזמזם לכולם בתוך הראש, גם אם הקריין ישמור על קול אחיד וקבוע.
אז יש לנו poem ויש לנו song אבל יש לנו גם שיר-עם (folk song). מה פתאום שיר עם? – זה שיר שחיבר איש אחד ב 1973 בשביל סרט אחד. נכון, אבל מרגע שיצא לאוויר העולם, תפס השיר חיים משלו וכבר אצל בוב דילן ניתן למצוא לפחות שני ביצועים שונים זה מזה שכל אחד מהם יש בו מן פירוש אחר. אבל אני חשבתי על Guns & Roses שעשו לו cover משלהם – cover  שאלמלא היה הביצוע של בוב דילן צרוב כה חזק במוחי – הייתי בטוח שזה שיר שלהם – כל כך הביצוע שלהם מתאים לסיגנון שלהם. וזהו שיר עם – שיר שמתנגן בראש של כולם, ומדי פעם – עוד אומן לוקח אותו ומבצע והשיר לובש צורה ופירוש חדשים – של מי שאימץ אותו כעת.
בדרך הביתה מהסופר שמעתי cover של מאיר אריאל. כן קצת מוזר לשמוע את מאיר אריאל שר באנגלית, אבל מהר מאד עובר קולו המחוספס לשפת אימו ונותן לנו את הגרסה שלו:
"תוק תוק תוק על שערי מרום"
"תוק תוק תוק על שערי מרום"
ולוקח לי רגע להזכר שזה לא מאיר אריאל שחיבר את השיר המופלא הזה, אלה מישהו אחר, אם כושר ביטוי אפילו מופלא משלו.


יום רביעי, 12 באוקטובר 2016

סיפור זן

סיפור זן

כשסיים אב המנזר שינג-יו את המדיטציה שלו הוא קם והכריז: "סיימתי את המדיטציה". אחר כך הוא הזדקף, לקח שתי נשימות עמוקות, התבוננן בנוף המדהים שניבט ממרפסת המנזר והכריז: "כעת אוכל את האורז שלי". בצעדים איטיים ושקולים, התקדם לעבר המטבח, לקח את קערת האורז שלו ומלא אותה. אחר כך התישב על דרגש העץ ולאט לאט אכל את ארוחתו, מתרכז במהותו של האורז שנהיה לאוכל שנהיה לחלק מגופו שלו. כשסיים קם והכריז – "כעת אשטוף את הקערה". הוא הלך לשוקת שעל יד הבאר, יצק מעט מים ושטף את הקערה. כשסיים החזיר אותה למקומה במטבח, חזר למרפסת ולכרית המדיטציה ולאחר שנח מעט הכריז: "הנזיר קאו-פו, מה חדש?" הנזיר קאו-פו, שכל הזמן היה שם ברקע, דרוך לרשום את מוצא פיו של שינג-יו, קם ונגש לאב המנזר נושא בידו את הטאבלט השחור והקריא: "על המדיטציה קבלת 1537 לייקים, על אכילת האורז 1772 ועל שטיפת הקערה 2574 לייקים." "ומה אתה חושב על כך?" שאל אב המנזר. קאו-פו הרהר רגע והשיב: "שטיפת הקערה חשובה מאכילת האורז, אבל ללא האורז, מה יהיה שם לשטוף?"  באותו הרגע זכה שינג-יו בהארה.

יום שישי, 7 באוקטובר 2016

מוצאי חג

מוצאי חג
סעודת החג כבר מזמן נאכלה, אפילו הכלים כבר כולם נשטפו. האורחים פנו איש לדרכו וכעת גם בתי הבכורה פונה לה לדרכה, חזרה לדירה שלה ולחבר שלה במרכז הארץ. אני מלווה אותה לאוטו. קצת כדי לעזור לה לסחוב את חפציה וקצת כי אני אוהב אותה ורוצה להמצא בקרבתה עוד רגע. האוטו נפתח, החפצים סודרו בתא המטען, חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סעי בזהירות". אני חוזר הביתה. ליד הככר אני בכל זאת מתעכב, לראות את מכוניתה עושה את הסיבוב וממשיכה במורד הרחוב עד שנעלמת מעיני. גם אחרי שהיא כבר נעלמה, מבטי עוד מלווה אותה כאן ברחוב שלי, אבל עיני רוחי כבר במקום וזמן אחר: עשרים ומשהו שנים אחורה ורחוב אחד במעלה ההר: מוצאי החג בבית הורי הישן. אני ואשתי הטריה יוצאים בדרכנו לביתנו שלנו ואבי מלווה אותנו לאוטו. חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סע בזהירות". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע, לראות את מכוניתנו הנוסעת, עד שנעלמת במורד הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו כאן ברחוב שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר: מאה קילומטר ולמעלה מעשרים שנים אחורה מכאן: מוצאי חג בבית הוריו הישן, בחולון. הוא ואשתו הצעירה וילד קטן ביניהם – אני בן השלוש, יוצאים בדרכם הביתה. אביו, הסבא שלי, מלווה אותנו. חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "נסיעה טובה". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע - לראות אותנו ההולכים ונעלמים במעלה הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו שם ברחוב שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר...

...איפה שהוא באינטרנט קראתי שאכילת יתר בסעודת החג גורמת לאנשים מסוימים לתחושות כבדות של מלנכוליה ונוסטלגיה, לעתים הדבר מלווה אפילו בהזיות קלות. 

יום שני, 3 באוקטובר 2016

תפוח בדבש

תפוח בדבש

כמו הרבה תגליות מהפכניות, גם זו התגלתה במקרה, כשבארוחת ערב ראש השנה, חמדו להם אסף ועומר, בני הדודים הפרחחים, לצון והפילו את ה I-Phone החדש של סבא שלמה לקערה של הדבש (Apple – תפוח, בדבש, הבנת? חחחחחח...). סבא שלמה החל לצרוח ואחר כך צנח על מושבו בחשד להתקף לב. אבא ויתר על נימוסי השולחן שלו ושלף ביד רמה את המכשיר מהעיסה הדביקה ומיד רץ איתו לכיור והחל לנגב אותו במטלית לחה. שאר בני המשפחה הסתובבו אנה ואנה בהתרגשות רבה.
אחרי כמה רגעי חרדה וניגוב אינטנסיבי כשנראה היה שהמכשיר נוקה לגמרי, ניסתה הדודה רבקה להתקשר למכשיר. הוא צלצל! (אם כי בטון מעט עמום מהרגיל), הרוחות החלו להרגע. סבא התאושש והתעקש לקבל את השיחה, ואחר כך נזף ברבקה שתפסיק לדבר בקול רם כל כך כי הוא לא שומע מה מדברים בטלפון. זמן קצר אחר כך, כשהוגשה העוגה, כבר נראה היה שהדברים חזרו לשגרה.
אלא שמשהו מהדבש בכל זאת חדר לתוך המכשיר ועשה את דרכו ללב מערך התוכנה שלו. בימים הראשונים, סבא שלמה לא הבחין בדבר, אבל ככל שנקפו הימים הוא שם לב לאיזה שהיא שלווה, או אם תרצו דביקות מסוימית, במכשיר. המכשיר, אם אפשר לומר כך – דבק בגרסתו המקורית ושוב לא הציק לשלמה לעדכן גרסאות של תוכנה כל שני וחמישי. לאחר כשבועיים אפילו שלמה, שלא היה מומחה גדול בטכנולוגיה, שם לב לדבר. בהתחלה הוא היה מודאג, שהרי אין דבר מפחיד יותר בגילו המתקדם מהתחושה ש"העולם צועד קדימה ואתה נשארת מאחור", אלא שהמכשיר המשיך לעבוד: שיחות התקבלו, וואטס-אפפים הצטיצו פנימה והחוצה ואפילו ה facebook המשיך להתעדכן בתמונות חדשות של הנכדים והנין (וגם בתמונות של זקנות זימתיות, שההיא, שלמדה איתו בכתה ב' לפני איזה מאה שנה, היתה שולחת לו מדי פעם). שמח סבא שלמה בחלקו – שוב לא התחלפו לו האייקונים על המסך ומיום ליום ומשבוע לשבוע כל הכפתורים המשיכו להשאר באותו המקום ולהתנהג בדיוק באותו האופן שהוא כבר הכיר והתרגל אליו. כמו שאומרים – החיים דבש.

כשסבתא רטנה ששוב התחלפה לה הגירסה בטלפון והיא לא מוצאת איך עושים "send" הוא לקח את המכשיר שלה וללא מלים שמט אותו לצנצנת הדבש הגדולה שנשארה להם עוד מארוחת החג של ראש השנה.

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

אגדה אורבנית,

אגדה אורבנית,
באופן כללי, היא לא הייתה יפה במיוחד,
אבל אם הסתכלת בה מזווית אחת מסוימת, היא הייתה מהממת.
רצה הגורל וכשראיתי אותה לראשונה, באותה פינת רחוב, היה זה דווקא מאותה הזווית.
"יופייך כישף אותי", רציתי לומר לה, כשנפגשנו שם בשנית.
אבל התביישתי. יצא לי רק: "יש בך משהו מכשף".
עיניה נצצו והיא עשתה תנועה טקסית מוזרה בידיה
"מה את עושה?" שאלתי
"אני מכשפת אותך" ענתה בחיוך, הניפה ידיה אל על ובאחת הורידה אותן ונגעה קלות בידי.
רטט של עונג התפשט בכל גופי ובמגע הפשוט הזה – היא כשפה אותי .
עובדה, שנים חלפו מאז ראיתי אותה לאחרונה,  ועדין,

בכל פעם שאני עובר באותה בפינת הרחוב משהו מאותו רטט של עונג – חוזר וממלא את לבי