חפש בבלוג זה

יום חמישי, 3 בפברואר 2022

שלוש מדרגות

בכניסה לבית שלה היו שלוש מדרגות. רק שלוש, זה הכל. עד לפני כמה שנים, הוא היה מדלג על פניהן בקלילות ונכנס. בעצם לא, עד לפני כמה שנים הוא בכלל לא היה מגיע לכאן, אשתו עוד הייתה בחיים והוא לא חיפש אחרת. אבל אשתו נפטרה ומאז דברים השתנו, התדרדרו. כל הרמת רגל - כמו קריעת ים סוף. לפעמים הן פשוט לא נשמעות לו, הרגליים האלה שתמיד יכל לסמוך עליהן כל כך.

הוא מדדה לאט לאט אל המדרגה הראשונה, אוחז בידו במעקה ומנסה להרים את הרגל. כמעט, אבל לא. צ'ינו, העובד הפיליפיני שלו מושיט את ידו לעזור. הוא קטן הצ'ינו הזה, אבל יש לו כוח. משיכה קלה והופ הוא יהיה למעלה. גם להרים אותו, אם צריך, הוא יכול. אבל לא. הוא מסמן לצ'ינו שלא, שלא יתערב. אם הוא רוצה שיהיה לו סיכוי אצלה - הוא חייב להגיע בכוחות עצמו. איך היא תגיב לגבר שבשביל להגיע אליה צריך שהפיליפיני שלו ירים אותו? אבל אפילו אם היא לעולם לא תדע - הוא ידע, וזה מספיק. צ'ינו מבין ונסוג והוא מנסה שוב להרים את הרגל. איזה בושה, איזה בושה.

פעם הוא היה טייס, טייס קרב, ב"כפיר", כשעוד טסו בכאלה. הטובים לטייס. כן, הוא היה טוב. פרופיל 97. אבל זה היה מעבר לזה. כוח, סיבולת… הוא נזכר בפעם ההיא שהמצרים הפילו את המטוס שלו. עשן התמר מאחורה והוא הבין שהוא נפגע. הוא לא איבד את קור הרוח וכיוון את המטוס למישור השטוח ליד ביר קבקבה. נחיתת אונס אם תרצו, אם תרצו - התרסקות. העיקר - הוא יצא מהמטוס בשריטות בלבד. רק מה - 50 ק"מ במדבר מהבסיס הקרוב, עם מימיה אחת וחבילה של וופלים מהשקם. הוא היה כבר בן 35 כשזה קרה אבל הוא עדיין זוכר איך הסתכל במפה, סימן לעצמו מסלול ולחש לעצמו: "קטן עלי". כל היום הלך במרץ, מרים את הרגליים גבוה - כל צעד גדול ורחב. כשהתעייף הוסיף גם תנועות ידים, לעזור לעצמו. אחת ושתיים, אחת ושתיים. מים - רק בערב, אחת ושתיים. הוא נתן את כולו, משך בידיו והרים את רגליו וכשירד הערב, מצא את עצמו על המדרגה הראשונה, מעבר לג'אבל. 

ביום השני, כבר נגמרו הוופלים ונשארה פחות מרבע מימיה, אבל לפי המפה - נשארו רק עוד שלושים ק"מ. "קטן עלי" והוא דחף קדימה, בכוח, בנחישות. הירידה לואדי היתה קשה והעליה בצד השני קשה  עוד יותר. הוא זכר את הקטעים שהוא ממש משך את עצמו בכוח הידיים, מנסה להרים את הרגל עוד קצת, רק עוד קצת שתגיע למדרגה הבאה. היא הגיעה. ביום השלישי נותרו עוד שנים עשר ק"מ בלבד, הוא כבר כמעט שם, אבל הגוף היה מותש. הרעב, המחסור במים, העייפות. בחצי היום כשהשמש להטה, כבר היה בטוח שזהו, הוא לא יגיע, אבל הידיעה שזה כבר קרוב, כל כך קרוב, נתנה לו כוח. גם המחשבה - "מה, אבנר לא יעמוד במשימה?" והוא עמד! ועוד איך עמד. מותש, חסר כוח לחלוטין, תשישות שלא ידע שקיימת, אבל הש"ג ראה אותו והם שלחו קומנדקר שאסף אותו. הוא עצר להתנשף והסתכל סביב. הוא היה ליד הדלת. שלוש המדרגות השטניות היו מאחוריו. צ'ינו עשה לו סימן של "וי" עם היד, סימן הניצחון שהוא לימד אותו. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, גרר את רגליו קדימה הזדקף וצלצל בפעמון. "רוזה, אני כאן ואני מוכן".


יום חמישי, 20 בינואר 2022

לתפוס טרמפ

 פעם, לפני הרבה זמן, כשהייתי חייל ואחר כך סטודנט, היינו נוסעים בטרמפים. הייתי נעמד בצומת הקרוב, מושיט את היד ומחכה לנהג הנחמד שיעצור. תמיד מישהו היה עוצר. "נפגש בטרמפיאדה של פרויד", היינו אומרים, כי דרך פרויד - יכולת להגיע לכביש החוף בעשר דקות במקום לנסוע שעה או יותר באוטובוס לתחנה המרכזית. אם היה לך מזל, הטרמפ שלך גם היה לוקח אותך עד תל אביב, או לפחות עד נתניה. אם לא - גם עד שפרינצק זה מספיק, כי שם היתה תחנה ש 901 עוצר בה כל עשר דקות.

במקרים הבודדים שהייתי מצליח לשנורר את החיפושית המשפחתית (יד ראשונה, מודל 1968), הייתי כמובן מקפיד לעצור ולאסוף כמה שיותר טרמפיסטים בדרך. "תעביר את זה הלאה".

כמה שנים מאוחר יותר, ההרגל הזה נפסק. מאז שהיה לי אוטו משלי - כבר נסעתי הרבה פחות בטרמפים וגם נדמה היה שהמדינה השתנתה: פחות קיבוץ ויותר אמריקה. אולי זה גם השלב בחיים. להכניס אדם זר לאוטו כשאתה בבילוי רומנטי עם זוגתך, או בטיול משפחתי עם הילדים, משנה את כל הדינמיקה. אז כבר פחות עצרתי לאנשים, רק לפעמים כשנסעתי לבד או במקומות כמו רמת הגולן, שברור שאין דרך אחרת להגיע.

נזכרתי בזה, כי אתמול, כשדהרתי במעלה ההר בפרויד, ראיתי מכונית תקועה בצד עם אורות מהבהבים ולידה אדם שהושיט את ידו לתפוס טרמפ. כשחלפתי על פניו, האינסטינקט לעצור התעורר, אבל עד שהתחבר למרכזים המוטוריים שבמוח, כבר הייתי הרחק קדימה ממנו. 

"אי אפשר היה לעצור בבטחה". 

"אין לי זמן, גם ככה אני מאחר".

"למה הוא לא הולך ברגל? כולה הרבע האחרון של פרויד, אפשר לעשות את זה ברגל".

"מה, אין לו פלאפון? - שיזמין מונית".

 "איזה בן אדם מוזר".

נסיונות שווא להתמודד עם מצפוני שייסר אותי. למה אני דווקא בסדר. למה הוא - לא בסדר. תמיד אותו הסיפור.

"הֵי, אנחנו באמצע גל של קורונה - אתה משוגע להכניס אדם זר לאוטו שלך?" הצליח הסנגור לשלוף משהו מקורי.

"כן, הקורונה זה אחלה תירוץ להפוך את כולנו לסוציומטים", השיב לו המצפון.


יום חמישי, 13 בינואר 2022

סיפורים במונו


אי שם בימי הסגר של 2020 גילינו את "סיפורים במונו" הסדרה הקסומה של יואב קוטנר בחסות בית אבי-חי על הזמר העברי. אריק איינשטיין, תיסלם, רחל שפירא, כוורת, כל מי שהיה הפסקול של חיינו. והכל מלווה בשירים הנפלאים של היוצרים האהובים ובהסברים מאירי עיניים ואנקדוטות אישיות, שהרי הוא, יואב קוטנר הרבה פעמים היה שם וראיין את ו… 

כשנגמר הסגר ושוב אפשר היה לראות את הדברים עצמם ולצאת מהבית, הפסקנו את מרבית פעילות ה"זום" שלנו, אבל בסדרה הזו המשכנו לצפות - כי היא היתה כל כך טובה, כי היא סגרה לי "חורים" בהיסטוריה של המוזיקה שאני כל כך אוהב. כי היא היתה מעניינת ויפה. גם כי היא עוררה זיכרונות מתוקים.

עד שברגע מסוים - לא יכולתי יותר. אולי זה היה הראיון שנתן שלמה ארצי הצעיר כשהיה בערך בגיל של בתי הצעירה וגם נראה צעיר ממנה - ממש כמו ילד קטן וכבר אז דיבר כשלמה ארצי. אולי זה הקליפ של "כוורת" הילדים הצעירים המקפצים האלה שרק השתחררו מהצבא. פתאום קלטתי את הזמן שעבר ופתאום הרגשתי את עצמי כה זקן - כי הייתי שם, או כי לא הייתי שם אבל אני יודע במה מדובר, או כי אני זוכר את עצמי כילד בן עשר, על המיטה של הורי - ער לבדי כי ההורים הלכו לבקר חברים ואחותי כבר נרדמה (השניה עוד לא נולדה אז) והשיר ההוא התנגן אז ברדיו וכבר אז ידעתי כמה שהוא יפה. איזה שנה זה היה?

יש לי יכולת להיכנס לעבר ולשקוע בו ולפרק זמן לא מוגדר אני כאילו חי בו. כמה זמן היית מחוץ לזמן? אי אפשר לענות על השאלה הזו. לפעמים הטיול הזה בסמטאות הזיכרון (that trip down memory lane) טוב לי. לפעמים לא. לאחרונה הרבה פעמים לא. אני יודע שהעולם לא התחיל לפני שנתיים עם Chin Chin של נוגה ארז ו Echo, אבל לפעמים עושה לי טוב להאמין בכך. להשלות את עצמי שהכל עוד חדש וטרי. ואולי זו לא אשליה? הרי מסתובבים שם בעולם אנשים, נערים, ילדים, תינוקות שבשבילם העולם באמת עכשיו עדיין חדש וטרי.

גם אני רוצה. מה יש? אולי גם בשבילי הוא יכול להיות חדש וטרי? אם רק אאמין בכך ואסתכל קדימה, רק קדימה...

אז תסלחו לי אם לפעמים אני מעדיף להשיל מעלי את משא העבר ולרגע אפילו לזרוק לכל רוח את כל היופי והקסם שהיה שם ושעדיין נגיש לי, אבל תמיד עם מחיר - מחיר הזיכרון, מחיר שהיום, באמת רק היום - אני לא רוצה לשלם.

תתחדשו.


יום שישי, 31 בדצמבר 2021

זה רק רוקנרול


יום רביעי, תל אביב, בית האופרה. אני ואשתי שם. הפעם בכדי לשמוע "תפילה ליחיד ולתזמורת", מופע שיזם שלומי שבן המשלב את אביב גדג' עם תזמורת הקאמרטה. אולם מלא מפה לפה. בעיקר חבר'ה בני עשרים, שלושים. הם באו לראות את האליל שלהם, את אביב גדג' - זה ברור. בכל זאת ההופעה מתחילה בקטע קלאסי (של שלושה פרקים!) בו הקאמרטה מנגנת לבדה. איך שלומי שבן ניסח את זה: "לא נורא, אתם תשרדו. אתם אפילו תהנו מזה". הוא צדק. לא שהקהל הפך לחובבי קלאסי, אבל בפירוש היתה הקשבה, אולי אפילו הקשבה דרוכה. 

ואז לקול תשועות הקהל הם מופיעים, ארבעת נגני הליווי שלו ואביב גדג' בכבודו ובעצמו. 

הופעה מהממת. באופן מפתיע - השילוב של תזמורת קלאסית ולהקת רוק - עובד ואפילו עובד טוב. העיבודים: יבגני לוויטס ומאיה בלזיצמן ואני מניח שהרבה מהקרדיט מגיע גם להם. ארבעת נגני הליווי מעולים: רון בונקר, מאיה בלזיצמן, אביב ברק, וניר שלומה בהחלט מתגלים במהלך ההופעה כ"כמה מהנגנים המבטיחים של המוזיקה הישראלית הצעירה" כפי שאביב גדג' כינה אותם.

וכמובן מעל לכל - אביב גדג' בעצמו - זורק, חותך, מהפנט, נותן את הכל. "אתם יכולים לקום מהכיסאות" הוא מציע לקהל אחרי כמה שירים ותוך רגע כולם עומדים והחלק הקדמי של האולם מלא בצעירים מפזזים ומניפים ידים. 

בכל זאת יש קורונה עכשיו, אז אני ואשתי נשארנו (עומדים/רוקדים) במקומנו. דווקא טוב שכולם קדימה. יש לנו יותר מקום. אני נותן למנגינה ומילים לחדור לתוכי. הגעתי לאביב גדג' בשלב מאוחר יחסית ולמרות שאני כבר אוהד שרוף - את המילים ברובן אני עדיין לא מכיר. האקוסטיקה של המקום כל כך טובה שבתוך להקת הרוק והתזמורת - בליל הרעש והצלילים שמעטרים אותן - המילים עדין מובנות. ואני מקשיב להן. מילים של כאב, מילים של זעקה. ביצוע של כאב, ביצוע של זעקה. לפעמים הוא פשוט מתמוטט וכורע על הבמה - רק כדי לקום לזעוק עוד אחד מהמשפטים הכל כך אופייניים לו:

"בכל מקרה אותך כבר אי אפשר עוד לתקן

אתה בטח כבר רעב

איש זאב - אתה נועץ שיני חלב

במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה

אלה רק דמעות שמחה."

ואני מתבונן ורואה את האיש הזועק על הבמה ומולו הקהל הגדול שמתמלא מהמילים שלו, מהמנגינה שלו מהזעקה שלי ונזכר בשיר אחר:

"אילו הייתי נועץ סכין בלב שלי

מתאבד כאן על הבמה

האם זה היה מספקֵ את תאוות הנעורים שלך?

האם זה היה מקל על הכאב?

מקל על המוח?

אני יודע - זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

(מתוך It's only rock and roll של ה Rolling Stones).


ואני שואל את עצמי, איך הוא חוזר הביתה אחר כך? - אחרי שנתן ככה את הנשמה שלו על הבמה?

ואיך הם, (אנחנו), הקהל, מפיקים כזאת הנאה, כמעט אקסטטית מכך.

ואולי, אני בעצם יודע:

זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

כן אני אוהב את זה.


יום שבת, 18 בדצמבר 2021

Last Chance Texaco

"אז כמה מכל זה אמת?" שאלתי כשגמרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה.
"הכל אמת, כמובן", היא חייכה אלי מתוך התמונה שעל הכריכה. "למה שאני אשקר באוטוביוגרפיה שלי?"
"אנשים לא תמיד אומרים את האמת. במיוחד אם האמת תוציא אותם רע בסיפור".
"אני חושבת שאני יצאתי דווקא די טוב", ענתה בטון של מי שדי מרוצה מעצמו. 
"כן את יוצאת די טוב, בגלל זה אני שואל."
"תבדוק בעצמך", היא הציעה בהתרסה. "אם כתבתי שפגשתי את Sal Bernardi ב San Francisco בשנה הזאת ובמקום הזה - אתה יכול לברר ותראה בעצמך שכך בדיוק היה".
אחרי רגע הוסיפה כלאחר יד: "אם מישהו עוד זוכר."
"אם מישהו עוד זוכר", גיחכתי בספקנות. 
"בכל זאת עברו מאז איזה ארבעים שנה", היא התמֵמה.
"הבעיה היא שכל הסיפור הזה שלך, הוא יוצא… יפה מדי, מושלם מדי."
"החיים שלי מושלמים?" היא פרצה בצחוק. "תגיד אתה בכלל קראת את מה שכתבתי?"
"בוודאי שקראתי, והחיים שלך הם הדבר הכי רחוק מלהיות מושלמים שאני יכול להעלות על הדעת".
עצרתי לרגע לקחת אוויר והיא נרגעה מהצחוק שלה. "ובכל זאת - הסיפור הזה - איך שהוא כתוב, איך שהוא מתפתח - זה משהו מיוחד. כסיפור, הוא די קרוב ללהיות מושלם. אם זה היה בדיוני, הייתי אומר שהסופר השקיע די הרבה מחשבה בלבנות את העלילה ולארוג לתוכה את כל האסוציאציות והניואנסים שיש שם."
"באמת לקח לי שבע שנים לכתוב את זה. שבע שנים זה די הרבה בשביל ספר אחד."
"אולי בגלל זה הוא יצא כל כך מדהים. כל כך כמו שיר. בלדה יפה ועצובה שנפרסת על פני שלוש מאות וחמישים עמודים."
"תודה, זה באמת מה שניסיתי לעשות. אני חושבת שדי הצלחתי. למרות שזה הרבה יותר ארוך מהשירים שאני בדרך כלל כותבת".
"ולכן אני שואל - כמה מכל זה אמת?"
"בדיוק כמה שאתה רוצה." הבעת פניה - חידה לא מפוענחת.
"אני רוצה שהכל יהיה אמת, כי זה כל כך יפה ומצד שני אני לא רוצה שזה יהיה אמת, כי זה כל כך עצוב".
"המציאות לפעמים די עצובה, מי כמוני יודעת."
"הייתי יכול לחיות עם זה שהמציאות כל כך עצובה. אבל בכל זאת, שמתי לב שהרבה פעמים לא את הכל את מספרת, שלא הכל את מגלה. לפעמים את מאירה ומתמקדת בדבר אחד, בשביל שאני, הקורא, לא ארגיש איך דילגת בשקט על משהו אחר."
"זה נכון. אבל סיפור, כמו שיר, מעניין לא בגלל העובדות שיש בו אלא בגלל הפירוש שאנו נותנים להן. איפה שאין לי פירוש, או איפה שעובדה רק תסיח את תשומת הלב שלך ממה שאני רוצה להגיד - הרשתי לעצמי לדלג עליה."
הסתכלתי שוב על התמונה שעל הכריכה, האישה הצעירה הכל כך בטוחה שהעולם עוד יראה מה היא שווה.
אולי היא צודקת. מה זה חשוב מה בדיוק קרה שם באריזונה, או בלוס אנג'לס לפני שלושים, או ארבעים או חמישים שנה. מה שחשוב זה שיצא סיפור יפה - לא חיים יפים, אלא סיפור יפה, כל כך יפה וכל כך עצוב.
היא הסתכלה אלי בחזרה מהתמונה שעל הכריכה. "תראה, לפחות השתדלתי לא לשקר."
"אני רוצֵה להאמין בכך", עניתי לה.
"גם אני רוצָה להאמין בכך", היא הדהדה את מחשבותי.

מחשבות בעקבות Last Chance Texaco - האוטוביוגרפיה של Rickie Lee Jones



יום שישי, 26 בנובמבר 2021

ריקי, האוטו, הביוגרפיה ואני

כמה קילומטרים לפני המושבה כנרת, כשהכביש הפך ורוד ועצי האקליפטוס שמשני צדי השדרה הפכו כחולים אחד אחד, נזכרתי בריקי לי ג'ונס ובסיפור שלה איך בדרך ללוס אנג'לס, היא ושני החברים שלה החליטו שזה הרגע המתאים לקחת את כדורי ה LSD שהם הביאו איתם מאולימפיה. בובי שנהג את הקטע מפורטלנד כל הדרך עד סן פרנסיסקו עצר בצד וטען שהוא עייף ולא יכול לנהוג יותר וסברינה התעקשה שריקי תנהג, כי אנחנו כבר יומיים בדרכים ואת עוד לא נהגת אפילו קילומטר אחד. ריקי גלגלה את עיניה בהבאה של "אם אתם כל כך מתעקשים", התישבה ליד ההגה ולחצה על דוושת הבנזין. האוטו דהר. מה זה דהר - טס. למעשה, היא הרגישה שהוא בכלל לא נוגע בכביש - מה שכנראה היה נכון כי הם מצאו את עצמם שעה אחר כך באמצע שדה לא רחוק מביג סור.
לאף אחד מהם לא היה ברור איך הם הגיעו לשם. אבל בובי וסברינה הסכימו פה אחד שריקי אשמה והיא התעצבנה ועזבה אותם. רק אחר כך כשהשמש התחילה לשקוע והערפל מן הים טיפס ועלה מעל המצוקים ונהיה קר, עלה בדעתה שאולי עדיף היה להתנצל ולהמשיך לנסוע איתם, אבל כבר היה מאוחר מדי. האוטו לא נראה בשום מקום והיא הייתה לבד. את החודש אחר כך היא בילתה במערה עם עוד אוסף מזדמן של הִיפִּים שהגיעו לשם כל אחד בדרך מופלאה משלו.
הבעיה היתה, שבניגוד לריקי, אני לא לקחתי LSD. לא כשיצאתי לדרך לכנרת וגם לא אף פעם לפני כן ובכל זאת הכביש נראה לי וורוד ועכשיו שהסתכלתי, כבר כל עצי האקליפטוס שסביבי היו בגוונים שנעו מכחול שמיים ועד כחול כהה, מה שקוראים באנגלית Navy Blue. היה להם גם ריח מוזר לעצים הכחולים האלה. עלה בדעתי שאם אצליח להיזכר מאיפה הריח הזה - אולי גם אבין מה קרה להם, לעצים, ומכאן גם מה קרה לכל שאר המציאות סביבי שפתאום התעוותה לה ככה ללא שום רשות.
אבל האסוציאציה היחידה שהתעוררה במוחי בקשר לריח הזה היתה של הַחַלוֹת שפעם חילקו בסדנת כתיבה אחת בקרית אתא שהשתתפתי בה. זה לא עזר לפתור את התעלומה כלל ואני שוב חזרתי לריקי ולנסיעה שלה ללוס אנגלס - זאת שהסתיימה במערה בביג סור. זהו! גם למערה היה ריח, ריח מתוק, ריח שרק שנים אחר כך למדתי לזהות עם גראס - שאגב גם איתו אין לי ממש ניסיון, למרות שיש מי שיטען שעישון פסיבי גם נחשב.
אם הכביש וורוד והעצים כחולים - אז באיזה צבע יהיה הפס הצהוב שמפריד בין הכביש לשוליים? או הפס הלבן שמפריד בין המסלול שלי למסלול הנגדי? שאלות חשובות שמוטב לתת עליהן את הדעת ויפה שעה אחת קודם - זאת אומרת לפני שתופיעה המכונית ממול או לפני שאמצא את עצמי כמו ריקי באמצע השדה. נראה היה לי שהם צריכים להיות ירוקים. כן, שני פסים ירוקים. אחד באמצע הכביש ואחד מצד ימין. שים לב לפסים, שים לב לפסים. אתה צריך להיות באמצע בין הפסים. קצת כמו הזברה, חשבתי לעצמי וזה הצחיק אותי. אבל משהו עמוק בתוכי התעקש שהעניין הזה עם הפסים חשוב. אולי אפילו חשוב מאוד, ואפילו בתוך הצחוק שכמעט והפך היסטרי, עדין הקפדתי להישאר בין הפסים.
שנה, זה לקח שנה וטריפ אחד רע במיוחד, עד שריקי הפסיקה עם ה LSD. למעשה היא הפסיקה עם הסמים בכלל, אבל משהו בכל זאת נשאר, כי עובדה שאני, שכמובן לא הכרתי אותה אישית, אלא יודע על כל זה רק מהפרק האחרון שקראתי באוטוביוגרפיה שלה, עדיין הייתי מושפע מזה מספיק שהכביש שלפני הפך וורוד והמשיך והתעקש להישאר ורוד. הפסים לעומת זאת נרגעו וחזרו להיות אחד צהוב ואחד לבן ואני המשכתי להקפיד להיות ביניהם ולא לסטות מהם ימינה ושמאלה. זה עזר, כי עובדה שעכשיו חלק מהעצים התחילו לקבל גוונים יותר ירוקים, עד שבהדרגה כולם חזרו להיות אקליפטוסים רגילים לגמרי. אקליפטוסים שלא היו מביישים אפילו את החורשה ליד המקום בו אבא בנה לאמא בית כשהיא הייתה יפה וצעירה. האחרון שנכנע היה הכביש ששיחק קצת עם גוונים של לבן ותכלת ואפילו צהוב ולרגע נראה כאילו הוא רטוב עד שהתקבע חזרה לשחור-האפור הרגיל שלו.
הרמזור היה אדום ואני עצרתי. הפניה הבאה זו כנרת - המושבה. לפני שפניתי, קיבלתי החלטה חשובה שאת הפרק הבא באוטוביוגרפיה של ריקי - אקרא רק בעוד יומיים, אחרי שאחזור בשלום לחיפה.
 

יום שישי, 19 בנובמבר 2021

צלילי המוזיקה


"הנשף" - אסקפיזם בתפירה עילית - ביום החופש שלי נסענו לחולון לראות את התערוכה הזו במוזיאון העיצוב. שמלות נשף לאורך הדורות, שמלות נשף מאת מעצבים ישראלים עכשוויים ובין לבין נעלים וכובעים ושאר ציוד הכרחי. פעם בשעה - או אולי חצי שעה, מתעמעמים האורות והזוג שבמרכז אולם התערוכה קם לתחיה ופוצח בריקוד. כמו שאר ה"דוגמנים", גם הזוג הזה לבוש לנשף וגם הוא כמוהם עשוי פלסטיק ומתכת וקרטון. הם מזכירים את הרקדנים מתיבות הנגינה הקלאסיות - גם המוזיקה שלצליליה הם רוקדים היא מוזיקה של תיבת נגינה, עליזה ומרגיעה. נדמה שפעם - כשהיינו קטנים, שמענו אותה הרבה. בלי קשר מי "אנחנו". עד כמה שזכור לי, בביתנו מעולם לא הייתה תיבת נגינה - ובכל זאת הזיכרון שם.

ואם כבר חולון וזיכרון - אני חייב ללכת לטייל ברחוב ארלוזורוב. פעם, לפני שנות דור, ואולי כבר שני דורות, סבתא שלי גרה שם. אני מטייל ברחוב הקטן והנפש כמו סופרת - הינה הבית הזה נשאר וההוא דווקא נהרס ואחר גדול יותר נבנה על מקומו. את זה של סבתא שלי אני מצליח בערך לשחזר מבין מה שיש שם עכשיו. הטיול מסתיים בשעת שקיעה בגן הציבורי הארוך הנמתח במקביל לרחוב ומפריד אותו מהרחוב הראשי (וויצמן אם אינני טועה). גם כאן, בגן הציבורי, מקבלת את פנינו מוזיקה. הפעם מוזיקה קשוחה, עירונית - היפ הופ. אני מחפש את מקור הצליל ומוצא זוג נערות מתאמנות על תרגילי ריקוד. קשה להחליט אם הן רוקדות טוב או לא כי כל רגע או שניים קופץ עליהן כלב לבן וגדול שכנראה שייך לאחת מהן.

בערב אנחנו כבר בתל אביב, הולכים לראות הופעה של מיכה שטרית. ההופעה ב"צוותא", מעוז התל אביביות. מזמן לא היינו שם. מסתבר שגם מיכה שטרית מזמן לא היה שם. למעשה זו הפעם הראשונה שהוא מופיע שם מאז ה"חברים של נטאשה". רואים עליו שהוא מתרגש. זה בסדר, מיכה, גם אנחנו. הוא שם במסגרת פסטיבל שנקרא "פסטיבל אני גיטרה" ובהתאם הוא הביא איתו עוד גיטריסט - בחור צעיר בשם רון בונקר.

הפעם זה רוק, רוק ישראלי והשירים נהדרים. ההפתעה האמיתית היא הגיטריסט הצעיר שמרביץ קטעים נפלאים. מיכה שטרית נותן לו כבוד ומשאיר מרווח לסולואים שלו - מה שכמובן מגביר את הערכתי לשטרית.

למחרת, באותו המקום - ינגן לנו גם דיויד ברוזה ומאותה הגיטרה, או אחת שמאוד דומה לה - יפיק צלילים אחרים - ספרדיים, צלילי פלמנקו וג'אז וקלסי. מוזיקה שונה לגמרי אבל יפה לא פחות.