אי שם בימי הסגר של 2020 גילינו את "סיפורים במונו" הסדרה הקסומה של יואב קוטנר בחסות בית אבי-חי על הזמר העברי. אריק איינשטיין, תיסלם, רחל שפירא, כוורת, כל מי שהיה הפסקול של חיינו. והכל מלווה בשירים הנפלאים של היוצרים האהובים ובהסברים מאירי עיניים ואנקדוטות אישיות, שהרי הוא, יואב קוטנר הרבה פעמים היה שם וראיין את ו…
כשנגמר הסגר ושוב אפשר היה לראות את הדברים עצמם ולצאת מהבית, הפסקנו את מרבית פעילות ה"זום" שלנו, אבל בסדרה הזו המשכנו לצפות - כי היא היתה כל כך טובה, כי היא סגרה לי "חורים" בהיסטוריה של המוזיקה שאני כל כך אוהב. כי היא היתה מעניינת ויפה. גם כי היא עוררה זיכרונות מתוקים.
עד שברגע מסוים - לא יכולתי יותר. אולי זה היה הראיון שנתן שלמה ארצי הצעיר כשהיה בערך בגיל של בתי הצעירה וגם נראה צעיר ממנה - ממש כמו ילד קטן וכבר אז דיבר כשלמה ארצי. אולי זה הקליפ של "כוורת" הילדים הצעירים המקפצים האלה שרק השתחררו מהצבא. פתאום קלטתי את הזמן שעבר ופתאום הרגשתי את עצמי כה זקן - כי הייתי שם, או כי לא הייתי שם אבל אני יודע במה מדובר, או כי אני זוכר את עצמי כילד בן עשר, על המיטה של הורי - ער לבדי כי ההורים הלכו לבקר חברים ואחותי כבר נרדמה (השניה עוד לא נולדה אז) והשיר ההוא התנגן אז ברדיו וכבר אז ידעתי כמה שהוא יפה. איזה שנה זה היה?
יש לי יכולת להיכנס לעבר ולשקוע בו ולפרק זמן לא מוגדר אני כאילו חי בו. כמה זמן היית מחוץ לזמן? אי אפשר לענות על השאלה הזו. לפעמים הטיול הזה בסמטאות הזיכרון (that trip down memory lane) טוב לי. לפעמים לא. לאחרונה הרבה פעמים לא. אני יודע שהעולם לא התחיל לפני שנתיים עם Chin Chin של נוגה ארז ו Echo, אבל לפעמים עושה לי טוב להאמין בכך. להשלות את עצמי שהכל עוד חדש וטרי. ואולי זו לא אשליה? הרי מסתובבים שם בעולם אנשים, נערים, ילדים, תינוקות שבשבילם העולם באמת עכשיו עדיין חדש וטרי.
גם אני רוצה. מה יש? אולי גם בשבילי הוא יכול להיות חדש וטרי? אם רק אאמין בכך ואסתכל קדימה, רק קדימה...
אז תסלחו לי אם לפעמים אני מעדיף להשיל מעלי את משא העבר ולרגע אפילו לזרוק לכל רוח את כל היופי והקסם שהיה שם ושעדיין נגיש לי, אבל תמיד עם מחיר - מחיר הזיכרון, מחיר שהיום, באמת רק היום - אני לא רוצה לשלם.
תתחדשו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה