"אז כמה מכל זה אמת?" שאלתי כשגמרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה.
"הכל אמת, כמובן", היא חייכה אלי מתוך התמונה שעל הכריכה. "למה שאני אשקר באוטוביוגרפיה שלי?"
"אנשים לא תמיד אומרים את האמת. במיוחד אם האמת תוציא אותם רע בסיפור".
"אני חושבת שאני יצאתי דווקא די טוב", ענתה בטון של מי שדי מרוצה מעצמו.
"כן את יוצאת די טוב, בגלל זה אני שואל."
"תבדוק בעצמך", היא הציעה בהתרסה. "אם כתבתי שפגשתי את Sal Bernardi ב San Francisco בשנה הזאת ובמקום הזה - אתה יכול לברר ותראה בעצמך שכך בדיוק היה".
אחרי רגע הוסיפה כלאחר יד:
"אם מישהו עוד זוכר."
"אם מישהו עוד זוכר", גיחכתי בספקנות.
"בכל זאת עברו מאז איזה ארבעים שנה", היא התמֵמה.
"הבעיה היא שכל הסיפור הזה שלך, הוא יוצא… יפה מדי, מושלם מדי."
"החיים שלי מושלמים?" היא פרצה בצחוק. "תגיד אתה בכלל קראת את מה שכתבתי?"
"בוודאי שקראתי, והחיים שלך הם הדבר הכי רחוק מלהיות מושלמים שאני יכול להעלות על הדעת".
עצרתי לרגע לקחת אוויר והיא נרגעה מהצחוק שלה. "ובכל זאת - הסיפור הזה - איך שהוא כתוב, איך שהוא מתפתח - זה משהו מיוחד. כסיפור, הוא די קרוב ללהיות מושלם. אם זה היה בדיוני, הייתי אומר שהסופר השקיע די הרבה מחשבה בלבנות את העלילה ולארוג לתוכה את כל האסוציאציות והניואנסים שיש שם."
"באמת לקח לי שבע שנים לכתוב את זה. שבע שנים זה די הרבה בשביל ספר אחד."
"אולי בגלל זה הוא יצא כל כך מדהים. כל כך כמו שיר. בלדה יפה ועצובה שנפרסת על פני שלוש מאות וחמישים עמודים."
"תודה, זה באמת מה שניסיתי לעשות. אני חושבת שדי הצלחתי. למרות שזה הרבה יותר ארוך מהשירים שאני בדרך כלל כותבת".
"ולכן אני שואל - כמה מכל זה אמת?"
"בדיוק כמה שאתה רוצה." הבעת פניה - חידה לא מפוענחת.
"אני רוצה שהכל יהיה אמת, כי זה כל כך יפה ומצד שני אני לא רוצה שזה יהיה אמת, כי זה כל כך עצוב".
"המציאות לפעמים די עצובה, מי כמוני יודעת."
"הייתי יכול לחיות עם זה שהמציאות כל כך עצובה. אבל בכל זאת, שמתי לב שהרבה פעמים לא את הכל את מספרת, שלא הכל את מגלה. לפעמים את מאירה ומתמקדת בדבר אחד, בשביל שאני, הקורא, לא ארגיש איך דילגת בשקט על משהו אחר."
"זה נכון. אבל סיפור, כמו שיר, מעניין לא בגלל העובדות שיש בו אלא בגלל הפירוש שאנו נותנים להן. איפה שאין לי פירוש, או איפה שעובדה רק תסיח את תשומת הלב שלך ממה שאני רוצה להגיד - הרשתי לעצמי לדלג עליה."
הסתכלתי שוב על התמונה שעל הכריכה, האישה הצעירה הכל כך בטוחה שהעולם עוד יראה מה היא שווה.
אולי היא צודקת. מה זה חשוב מה בדיוק קרה שם באריזונה, או בלוס אנג'לס לפני שלושים, או ארבעים או חמישים שנה. מה שחשוב זה שיצא סיפור יפה - לא חיים יפים, אלא סיפור יפה, כל כך יפה וכל כך עצוב.
היא הסתכלה אלי בחזרה מהתמונה שעל הכריכה. "תראה, לפחות השתדלתי לא לשקר."
"אני רוצֵה להאמין בכך", עניתי לה.
"גם אני רוצָה להאמין בכך", היא הדהדה את מחשבותי.
מחשבות בעקבות Last Chance Texaco - האוטוביוגרפיה של Rickie Lee Jones
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה