"הנשף" - אסקפיזם בתפירה עילית - ביום החופש שלי נסענו לחולון לראות את התערוכה הזו במוזיאון העיצוב. שמלות נשף לאורך הדורות, שמלות נשף מאת מעצבים ישראלים עכשוויים ובין לבין נעלים וכובעים ושאר ציוד הכרחי. פעם בשעה - או אולי חצי שעה, מתעמעמים האורות והזוג שבמרכז אולם התערוכה קם לתחיה ופוצח בריקוד. כמו שאר ה"דוגמנים", גם הזוג הזה לבוש לנשף וגם הוא כמוהם עשוי פלסטיק ומתכת וקרטון. הם מזכירים את הרקדנים מתיבות הנגינה הקלאסיות - גם המוזיקה שלצליליה הם רוקדים היא מוזיקה של תיבת נגינה, עליזה ומרגיעה. נדמה שפעם - כשהיינו קטנים, שמענו אותה הרבה. בלי קשר מי "אנחנו". עד כמה שזכור לי, בביתנו מעולם לא הייתה תיבת נגינה - ובכל זאת הזיכרון שם.
ואם כבר חולון וזיכרון - אני חייב ללכת לטייל ברחוב ארלוזורוב. פעם, לפני שנות דור, ואולי כבר שני דורות, סבתא שלי גרה שם. אני מטייל ברחוב הקטן והנפש כמו סופרת - הינה הבית הזה נשאר וההוא דווקא נהרס ואחר גדול יותר נבנה על מקומו. את זה של סבתא שלי אני מצליח בערך לשחזר מבין מה שיש שם עכשיו. הטיול מסתיים בשעת שקיעה בגן הציבורי הארוך הנמתח במקביל לרחוב ומפריד אותו מהרחוב הראשי (וויצמן אם אינני טועה). גם כאן, בגן הציבורי, מקבלת את פנינו מוזיקה. הפעם מוזיקה קשוחה, עירונית - היפ הופ. אני מחפש את מקור הצליל ומוצא זוג נערות מתאמנות על תרגילי ריקוד. קשה להחליט אם הן רוקדות טוב או לא כי כל רגע או שניים קופץ עליהן כלב לבן וגדול שכנראה שייך לאחת מהן.
בערב אנחנו כבר בתל אביב, הולכים לראות הופעה של מיכה שטרית. ההופעה ב"צוותא", מעוז התל אביביות. מזמן לא היינו שם. מסתבר שגם מיכה שטרית מזמן לא היה שם. למעשה זו הפעם הראשונה שהוא מופיע שם מאז ה"חברים של נטאשה". רואים עליו שהוא מתרגש. זה בסדר, מיכה, גם אנחנו. הוא שם במסגרת פסטיבל שנקרא "פסטיבל אני גיטרה" ובהתאם הוא הביא איתו עוד גיטריסט - בחור צעיר בשם רון בונקר.
הפעם זה רוק, רוק ישראלי והשירים נהדרים. ההפתעה האמיתית היא הגיטריסט הצעיר שמרביץ קטעים נפלאים. מיכה שטרית נותן לו כבוד ומשאיר מרווח לסולואים שלו - מה שכמובן מגביר את הערכתי לשטרית.
למחרת, באותו המקום - ינגן לנו גם דיויד ברוזה ומאותה הגיטרה, או אחת שמאוד דומה לה - יפיק צלילים אחרים - ספרדיים, צלילי פלמנקו וג'אז וקלסי. מוזיקה שונה לגמרי אבל יפה לא פחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה