זה רק רוקנרול

יום רביעי, תל אביב, בית האופרה. אני ואשתי שם. הפעם בכדי לשמוע "תפילה ליחיד ולתזמורת", מופע שיזם שלומי שבן המשלב את אביב גדג' עם תזמורת הקאמרטה. אולם מלא מפה לפה. בעיקר חבר'ה בני עשרים, שלושים. הם באו לראות את האליל שלהם, את אביב גדג' - זה ברור. בכל זאת ההופעה מתחילה בקטע קלאסי (של שלושה פרקים!) בו הקאמרטה מנגנת לבדה. איך שלומי שבן ניסח את זה: "לא נורא, אתם תשרדו. אתם אפילו תהנו מזה". הוא צדק. לא שהקהל הפך לחובבי קלאסי, אבל בפירוש היתה הקשבה, אולי אפילו הקשבה דרוכה. 

ואז לקול תשועות הקהל הם מופיעים, ארבעת נגני הליווי שלו ואביב גדג' בכבודו ובעצמו. 

הופעה מהממת. באופן מפתיע - השילוב של תזמורת קלאסית ולהקת רוק - עובד ואפילו עובד טוב. העיבודים: יבגני לוויטס ומאיה בלזיצמן ואני מניח שהרבה מהקרדיט מגיע גם להם. ארבעת נגני הליווי מעולים: רון בונקר, מאיה בלזיצמן, אביב ברק, וניר שלומה בהחלט מתגלים במהלך ההופעה כ"כמה מהנגנים המבטיחים של המוזיקה הישראלית הצעירה" כפי שאביב גדג' כינה אותם.

וכמובן מעל לכל - אביב גדג' בעצמו - זורק, חותך, מהפנט, נותן את הכל. "אתם יכולים לקום מהכיסאות" הוא מציע לקהל אחרי כמה שירים ותוך רגע כולם עומדים והחלק הקדמי של האולם מלא בצעירים מפזזים ומניפים ידים. 

בכל זאת יש קורונה עכשיו, אז אני ואשתי נשארנו (עומדים/רוקדים) במקומנו. דווקא טוב שכולם קדימה. יש לנו יותר מקום. אני נותן למנגינה ומילים לחדור לתוכי. הגעתי לאביב גדג' בשלב מאוחר יחסית ולמרות שאני כבר אוהד שרוף - את המילים ברובן אני עדיין לא מכיר. האקוסטיקה של המקום כל כך טובה שבתוך להקת הרוק והתזמורת - בליל הרעש והצלילים שמעטרים אותן - המילים עדין מובנות. ואני מקשיב להן. מילים של כאב, מילים של זעקה. ביצוע של כאב, ביצוע של זעקה. לפעמים הוא פשוט מתמוטט וכורע על הבמה - רק כדי לקום לזעוק עוד אחד מהמשפטים הכל כך אופייניים לו:

"בכל מקרה אותך כבר אי אפשר עוד לתקן

אתה בטח כבר רעב

איש זאב - אתה נועץ שיני חלב

במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה

אלה רק דמעות שמחה."

ואני מתבונן ורואה את האיש הזועק על הבמה ומולו הקהל הגדול שמתמלא מהמילים שלו, מהמנגינה שלו מהזעקה שלי ונזכר בשיר אחר:

"אילו הייתי נועץ סכין בלב שלי

מתאבד כאן על הבמה

האם זה היה מספקֵ את תאוות הנעורים שלך?

האם זה היה מקל על הכאב?

מקל על המוח?

אני יודע - זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

(מתוך It's only rock and roll של ה Rolling Stones).

ואני שואל את עצמי, איך הוא חוזר הביתה אחר כך? - אחרי שנתן ככה את הנשמה שלו על הבמה?

ואיך הם, (אנחנו), הקהל, מפיקים כזאת הנאה, כמעט אקסטטית מכך.

ואולי, אני בעצם יודע:

זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

כן אני אוהב את זה.