שלוש מדרגות

בכניסה לבית שלה היו שלוש מדרגות. רק שלוש, זה הכל. עד לפני כמה שנים, הוא היה מדלג על פניהן בקלילות ונכנס. בעצם לא, עד לפני כמה שנים הוא בכלל לא היה מגיע לכאן, אשתו עוד הייתה בחיים והוא לא חיפש אחרת. אבל אשתו נפטרה ומאז דברים השתנו, התדרדרו. כל הרמת רגל - כמו קריעת ים סוף. לפעמים הן פשוט לא נשמעות לו, הרגליים האלה שתמיד יכל לסמוך עליהן כל כך.

הוא מדדה לאט לאט אל המדרגה הראשונה, אוחז בידו במעקה ומנסה להרים את הרגל. כמעט, אבל לא. צ'ינו, העובד הפיליפיני שלו מושיט את ידו לעזור. הוא קטן הצ'ינו הזה, אבל יש לו כוח. משיכה קלה והופ הוא יהיה למעלה. גם להרים אותו, אם צריך, הוא יכול. אבל לא. הוא מסמן לצ'ינו שלא, שלא יתערב. אם הוא רוצה שיהיה לו סיכוי אצלה - הוא חייב להגיע בכוחות עצמו. איך היא תגיב לגבר שבשביל להגיע אליה צריך שהפיליפיני שלו ירים אותו? אבל אפילו אם היא לעולם לא תדע - הוא ידע, וזה מספיק. צ'ינו מבין ונסוג והוא מנסה שוב להרים את הרגל. איזה בושה, איזה בושה.

פעם הוא היה טייס, טייס קרב, ב"כפיר", כשעוד טסו בכאלה. הטובים לטייס. כן, הוא היה טוב. פרופיל 97. אבל זה היה מעבר לזה. כוח, סיבולת… הוא נזכר בפעם ההיא שהמצרים הפילו את המטוס שלו. עשן התמר מאחורה והוא הבין שהוא נפגע. הוא לא איבד את קור הרוח וכיוון את המטוס למישור השטוח ליד ביר קבקבה. נחיתת אונס אם תרצו, אם תרצו - התרסקות. העיקר - הוא יצא מהמטוס בשריטות בלבד. רק מה - 50 ק"מ במדבר מהבסיס הקרוב, עם מימיה אחת וחבילה של וופלים מהשקם. הוא היה כבר בן 35 כשזה קרה אבל הוא עדיין זוכר איך הסתכל במפה, סימן לעצמו מסלול ולחש לעצמו: "קטן עלי". כל היום הלך במרץ, מרים את הרגליים גבוה - כל צעד גדול ורחב. כשהתעייף הוסיף גם תנועות ידים, לעזור לעצמו. אחת ושתיים, אחת ושתיים. מים - רק בערב, אחת ושתיים. הוא נתן את כולו, משך בידיו והרים את רגליו וכשירד הערב, מצא את עצמו על המדרגה הראשונה, מעבר לג'אבל. 

ביום השני, כבר נגמרו הוופלים ונשארה פחות מרבע מימיה, אבל לפי המפה - נשארו רק עוד שלושים ק"מ. "קטן עלי" והוא דחף קדימה, בכוח, בנחישות. הירידה לואדי היתה קשה והעליה בצד השני קשה  עוד יותר. הוא זכר את הקטעים שהוא ממש משך את עצמו בכוח הידיים, מנסה להרים את הרגל עוד קצת, רק עוד קצת שתגיע למדרגה הבאה. היא הגיעה. ביום השלישי נותרו עוד שנים עשר ק"מ בלבד, הוא כבר כמעט שם, אבל הגוף היה מותש. הרעב, המחסור במים, העייפות. בחצי היום כשהשמש להטה, כבר היה בטוח שזהו, הוא לא יגיע, אבל הידיעה שזה כבר קרוב, כל כך קרוב, נתנה לו כוח. גם המחשבה - "מה, אבנר לא יעמוד במשימה?" והוא עמד! ועוד איך עמד. מותש, חסר כוח לחלוטין, תשישות שלא ידע שקיימת, אבל הש"ג ראה אותו והם שלחו קומנדקר שאסף אותו. הוא עצר להתנשף והסתכל סביב. הוא היה ליד הדלת. שלוש המדרגות השטניות היו מאחוריו. צ'ינו עשה לו סימן של "וי" עם היד, סימן הניצחון שהוא לימד אותו. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, גרר את רגליו קדימה הזדקף וצלצל בפעמון. "רוזה, אני כאן ואני מוכן".