שמע סיפור. עזוב אותך מאיך דוד יצחק פגש את דודה לילי, או מהפעם ההיא שנתנו לילדים בגן של שיר יין במקום מיץ ענבים. אני מביא לך פה סיפור - סיפור. אלפיים שנות היסטוריה. רבנים, מרכבות אש ותאונה שכמעט הפכה לתקרית בין לאומית והכל אמת, ישר מהחיים. אתה שומע?
והכי חשוב - הכל התחיל בליל הסדר.
כן, בדיוק לפני … בערך אלפיים שנה, בליל הסדר: כמה אמוראים, שזה רבנים של התלמוד, ישבו ביחד וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, והתחיל שם וויכוח שלם. אלה אומרים שצריך לשתות ארבע כוסות וזה אומר שצריך חמש. הם מביאים לו פסוק משְמוֹת והוא דורש את הפסוק והופך להם אותו ישר בפנים, בקיצור - לא הצליחו לשכנע אותו והוא - לא הזיז אותם. בסוף קראו לזה תיק"ו, כלומר תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אז כמה שנים כולם היו מוזגים עוד כוס אחת ואומרים זה הכוס בשביל אליהו שיחליט. אחר כך כבר אמרו רק זה הכוס של אליהו. אז, פעם אחת כשאמרו את זה, ילד קטן, מתוק-משהו שואל: "אבא, אליהו יבוא לשתות אותה?" ואבא שלו אומר לו, "בטח מאמי, הוא כבר מגיע". במקרה הייתי בסביבה ושמעתי, אז בשביל הקטע אני אומר: "יאללה, לא נשבור לאבא את המילה", חוץ מזה כוס יין חינם - זה לא כל יום ואני בא לשם ושותה את הכוס. אל תשאל איזה שמחה היתה שם.
אבל מה? לא הבנתי למה אני נכנס. שנה אחרי זה, כבר כולם רוצים ואני עובר בכל השכונה. בבית האחרון מרוב היין, כבר כמעט נכנסתי בקיר. שנה אחרי זה, כבר מתפשט בכל הגליל המנהג הזה ואני מבין שאם אני שותה כוס יין בכל מקום, אני יוצא מזה מסטול לגמרי, אז אני כזה עובר חפיף - רק לוקח שלוק או שניים. אחר כך זה הגיע גם לטבריה ובאותה שנה לקחתי את מרכבת האש שלי. אני יודע, הרבה אומרים שזה בשביל הרושם, אבל תאמין לי - אחרת - לך תעבור את כל הכפרים האלה בין אושה לשפרעם ואחר כך ציפורי ועוד טבריה וכל זה ברגל? אני כבר לא צעיר.
חשבתי שזהו, אבל זה היה רק ההתחלה. תוך כמה שנים המנהג התפשט גם למצרים ובבל ולאירופה. מזל שהשעון שלהם שם באירופה מוזז קצת, אחרת ממש לא הייתי מספיק. אבל מה? אנשים לפעמים משגעים אותי, כל אחד מתחיל בשעה אחרת וגומר בשעה אחרת. אני כבר בוורמיזא, העיר של רש"י שם בגרמניה, כשפתאום כמה זקנים בבני ברק - סוף סוף נזכרים בשלוש בלילה למזוג את הכוס שלי. איזה חריקה הרבצתי ב U-turn שמה. עד היום רואים את הסימן בחומה של הסמטה על ידי הבית שלו.
אחרי כמה שנים, חשבתי שזהו, אני נכנס לשיגרה. אבל אז איזה איטלקי אחד, קולומובו או משהו, מגלה לי פתאום את אמריקה ותוך כמה שנים אני כבר צריך לבוא לקחת שלוק גם בבאייה ובניו אמסטרדם, ואני ככה טס במהירות על פני האוקינוס וכל הזמן אני מפחד שהמרכבת אש שלי תחליד או שתכבה אם אני יורד קרוב מדי למים. חתיכת סיפור האוקינוס הזה. עד שפגשתי איזה זקן אחד ביריד כריסטמס בפרנקפורט.
מה אתה מסתכל עלי ככה? - החורף זה תקופה מתה אצלי, אז אני מנצל את זה לעשות קצת שופינג בגרמניה. יש להם איכות שמה למוצרים שלהם. בכל אופן, אני פוגש שמה את הזקן הזה, סנטה קלאוס, ולפי המזחלת שלו אני ישר קולט שהוא אחד שנמצא הרבה בדרכים, אז אנחנו ככה מדברים ומעבירים קטעים על הנסיעות שלנו ואני מספר לו על האוקיינוס והוא אומר לי: "בחייאת אֶלי, סע דרך הקוטב, גם יותר מהר וגם יותר יבש". מה זה צדק! שעה וחצי מלונדון ואני כבר בבוסטון או בטורונטו, מאז אני טס רק ככה.
גם פתר לי את הפחד של החלודה בשאסי, למרות שיש כבר סימנים חומים על הפח פה ושם. אפילו חשבתי להחליף אותה, רציתי לנסות את הטֶסְלָה האלה, אתה יודע, הרכב החשמלי הזה שהמציאו שם בקליפורניה. מה אני יגיד לך - לא משהו, הרבה רוח וצלצולים, אבל מרכבת האש שלי משיגה אותה בלי למצמץ. חוץ מזה גם התייחסו אלי שם לא יפה. כנראה רגילים לכאלה מפוּנְפנים עם בגדי מֵעַצְבים וז'קט. בא אחד כמוני עם אדרת שיער וזקן ארוך - התייחסו אלי כמו אל הומלס.
אז זה מה שיש ואני נשאר עם המרכבת אש שלי, רק צריך להזהר לא לשתות יותר מדי. זה תמיד הילדים הקטנים, בגללם אני נופל. אתה שומע, איזה פעם לפני שנתיים, אני מגיע לבית אחד במילנו והילד החמוד הזה אומר באיטלקית: "פאפי, למה אֵלִיָה לא גומר את הכל מהכוס? זה לא מנומס להשאיר חצי" אז אני אומר לו ככה "סאחתיין, ילד" ומוריד את כל הכוס בשלוק אחד. הוא יצא מבסוט, אבל אני הראש מסתובב לי ועוד כמה דקות אני צריך להיות באמסטרדם, ומיד אני עולה על המרכבה וטס לשם. אבל מהשתייה, שכחתי לגמרי שזה בדיוק היה גם הפסחא של הגויים, אז אני טס, ככה, אולי מאתיים קמ"ש באוטוסטארדה ביער השחור כשפתאום איזה ארנב דפוק אחד עם סל של ביצים חוצה לי את הכביש, לא מסתכל, כלום, סתם עובר אַ-לַה באב אללה - ואני עוד שניה דורס אותו. אתה יודע איזה אסון זה יָכַל להיות - תקרית בין לאומית - שהייתי דורס להם את הארנב של הפסחא ועוד בגרמניה - מלא אנטישמיים יש שמה. אז אני מושך את ההגה ימינה בכל הכוח והטמבל ההוא ממשיך ללכת, בכלל לא יודע שאני שמה. בסוף הצלחתי לא לדרוס אותו, אבל מהסיבוב המרכבה שלי מתהפכת. הם שם באמסטרדאם עוד רגע פותחים את הדלת ואני פה תקוע ביער השחור עם מרכבה הפוכה. בפוּקְס אני רואה ממול בית מלון קטן, אז אני נכנס פנימה ולמזלי בדיוק היה שם טיול מאורגן של יפנים. אני אומר לעצמי - אֶלי, זה המזל הטוב שלך. היפנים האלה ממילא לא מבינים כלום בדתות שלנו. הם יעזרו לך בלי שאלות ואני מסמן להם עם הידיים שהתהפך לי הרכב והם מאד מתרגשים ובאים לעזור. יודעים לעבוד בצוות היפנים האלה: "שֵייי הוֹפּ, שֵייי הוֹפּ" והמרכבה כבר הפוכה חזרה כמו שצריך. היית צריך לראות איך שהם נדלקו כשהאש נדלקה במרכבה. עזוב, אני סתם צוחק איתך עכשיו עם המשחק מלים, הם לקחו סֶלפִי אתי והכל נגמר טוב. אבל תודֶה זה חתיכת סיפור, לא?
ועכשיו תסלח לי, משפחת כוהן ממול פתחו את הדלת, חייב לזוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה