כשחילקו את רשיונות התעופה לכל האזרחים, משה בדיוק היה בשליחות בחו"ל ופיספס את ההזדמנות. כך יצא שכאשר כולם ריחפו באוויר, משה נאלץ להשאר על הקרקע. בהתחלה הדבר תיסכל אותו והוא היה צועק על האנשים ומנסה למשוך להם בנעליים - להוריד אותם ארצה. אבל עם הזמן גילה שיש גם יתרונות לקרקוע הזה שנכפה עליו - סוף סוף היה לו די מקום מסביבו, כי מי כזה עצלן שישאר על הקרקע כשהוא יכול לעוף וכך בשעה שהם היו מרחפים שם למעלה ומתנגשים זה בזה, היה הוא מהלך לו בשקט ובנחת, או לחילופין רץ בכל המהירות או אפילו נעצר בפתאומיות, מבלי שיצטרך להתחשב באף אחד או לחשוש מהתנגשות.
עם הזמן הוא גם למד לנצל את מעמדו. זה התחיל אחרי שגברת הולצמן המריאה מהר מדי ומעיל הפרווה היקר שלה, הסתבך בשרשרת הזהב של הגברת אדלמן והתוצאה היתה קרע מכוער במעיל שאפילו לילי התופרת התקשתה לתקן. התקרית הגיע עד לעיתונות ובעיקבותיה נמנעו מעתה והלאה רוב האנשים מלעופף עם תכשיטיהם ומעיליהם והיו זקוקים למישהו שישמור להם על הדברים. משה התנדב בנפש חפצה והיה גובה מכל אחד חמישה שקלים על תכשיט ועשרה על מעיל וכך זכה, עם הזמן, גם לכבודן של הבריות - שנזקקו לו וגם לממון רב שאיפשר לו לחיות ברווחה. כבר נראה היה שהסתגל לגורלו ושוב אין לו שום צורך או רצון לעוף.
עד לאותו היום שבו במקרה, כשסידר את המעילים, בזמן ששאר האזרחים עופפו להם שם למעלה, שם לב שמכיסו של המעיל של אדון פייבוש מבצבץ מסמך עשוי קלף. סקרנותו גברה עליו והוא הוציא את המסמך מהכיס. היה זה רשיון תעופה - מקורי, שלם, מוכן לשימוש.
מבלי לחשוב פעמיים, דחף את הרישיון לכיסו שלו והמריא אל על. לפני שהספיק להבין מה הוא בעצם עושה, צנח האדון פייבוש ונפל ארצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה