לפעמים זה עובד - הטריק הזה שנקרא קולנוע: על המסך הגדול מופיעה הדמות הראשית ב close-up, פניה בגודל של שלושה אנשים. היא ניצבת עכשיו בנקודת החלטה - לכאן או לשם? אני מביט ישר בעיניה, אין לי ספק מה אני הייתי עושה במקומה - אבל היא בוחרת אחרת. "היא תהרוס לעצמה את כל החיים" אני זועק מבפנים, ובכל זאת כך היא בוחרת. באותו הרגע אני פתאום מבין ואני כל כך שמח שאני לא שם במקומה, כי למרות שעדין ברור לי שזה יגמר רע, אני כבר לא כל כך בטוח שאני במקומה באמת הייתי בוחר אחרת. זה לא סרט אמריקאי, וזה אכן נגמר ברע ובכל זאת הדיאלוג שמסיים את הסרט משאיר גם פתח של תקווה או לפחות השלמה:
- תסתכלי על הנהר זה, המים שלו כל כך מזוהמים.
- נכון, אבל הוא גם כל כך יפה.
לפעמים זה פחות עובד - על אותו המסך הגדול מופיעה עכשיו דמות ראשית אחרת. גם היא ניצבת בנקודת החלטה - לכאן או לשם? גם הפעם אין לי ספק מה הייתי עושה במקומה וגם הפעם היא בכל זאת בוחרת אחרת. אבל משהו התפקשש: בבימוי? במשחק? בתסריט? ואולי בי? אני לא מצליח להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. ההזדהות שלי עם הדמות נשברת וכשהתוצאות הרות האסון מגיעות, כל מה שנשאר לי זה להגיד לה בלבי "אמרתי לך!" תחושה לא מספקת בעליל. אני מנסה לפרוק את התסכול על ידי ניסיונות נואשים לפרש או להבין או לקבל את מה שראיתי ולא מצליח. לפעמים חבר שגם ראה את הסרט עוזר, לפעמים גם זה לא.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהב מדע בדיוני - שם הדברים שאתה נדרש לדלג מעליהם ולקבל מבלי להבין הם כל כך יותר פשוטים - בסך הכל חללית שנוסעת יותר מהר ממהירות האור או מכונה שמחזירה את הזמן לאחור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה