“אני כל כך מתרגש" אמרתי לאבי ביום הראשון ללימודים. ידי הקטנה אחזה בידו הגדולה ויחד הלכנו לבית הספר - לכתה א'! אחת עשרה שנים חלפו מאז והנה שוב היום הראשון ללימודים, הפעם בכתה י"ב. ידינו כבר באותו הגודל ואין צורך שאבא ילווה אותי לכתה. בכל זאת כשהמורה שאל בשיחת הבוקר איך אנחנו מרגישים לקראת השנה החדשה, ישר הרמתי את ידי והודתי שאני מאד מתרגש. לפי השקט שהשתרר סביבי הבנתי ששוב עשיתי טעות-חברתית ושאיש מחברי לכתה אינו מתכוון לענות על השאלה הילדותית הזאת ואם המורה כבר יצליח להוציא מהם כמה מלים בכוח - זו תהיה איזה הערה צינית ומתוחכמת מהסוג שאני לעולם לא הייתי מצליח לחשוב עליו ואולי אפילו לא להבין אותו.
בהפסקה לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד ופשוט ישבתי לי על הספסל שליד העץ בצד. פתאום באה עדן, אחת מהבנות בכיתה, ודווקא מהיותר קולניות, והתיישבה לידי. אחרי רגע, כשווידאה שאיש לא מסתכל לחשה לי: "גם אני מאד מתרגשת לקראת השנה החדשה, אבל לא היה לי האומץ להגיד את זה בפני כולם". חייכתי אליה ואמרתי לה שאני חושב שהיא לא היחידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה