הלכנו להצגת בוקר בהבימה (11:00). באופן מפתיע (או שלא) הקהל כולו פנסיונרים. חוץ ממני ואשתי יש רק עוד חמישה אנשים מתחת לגיל הפנסיה. אחת התגלתה כסדרנית. אני מתבונן בפנים הזקנים ובקמטים, מנסה למצוא רמזים לגורלי שלי בעוד עשר או עשרים שנה. האם אהיה יבש ונרגן? האם אאמין שכשהייתי צעיר העולם היה הרבה יותר טוב? האיש שמולי מתלונן בפני אשתו על משהו שעשתה הבוקר. היא משיבה לו בתלונה משלה על משהו שהוא עשה. מצב רוחי יורד, למרות שכמובן אינני מכיר אותם ואין לי מושג במה מדובר. כשנפתחות הדלתות כולם שועטים פנימה. "שושנה, בואי, עוד שלוש דקות מתחיל". אני ואשתי מחכים עוד רגע בצד. מנסים לקיים 'והדרת פני זקן'. אני מבחין לא רחוק ממני בזוג נוסף שעומד קצת בצד. הוא כבן שמונים, בסנדלים ובגדי יום-יום נראה עגום ומבולבל משהו. היא בערך בגילו, אולי קצת יותר צעירה, אבל לא בהרבה, מעט יותר אלגנטית בחולצתה הלבנה ומכנסיה האדומים. והנה, היא רוכנת לעברו ומבטה מלא רוך ואהבה ולוחשת משהו באוזנו. הוא מתרצה, הבלבול סר מפניו ומתחלף במשהו שכמעט ואפשר לקרוא לו חיוך ואני יודע שיש תקווה לעולם וגם לי בתוכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה