האורות כבים, רגע של שקט ואז צליל גטרה מפלח את האוויר. הסולנית עולה
על הבמה. צרחה וההופעה מתחילה. אני בקהל מוקסם. ה"קסם של ההופעה": הקול של
הסולנית, המראה שלה האופן שהיא זזה. הגיטריסט – הצלילים שהוא מפיק, התנועות שלו. איך
אמר אהוד בנאי: "עשר אצבעות
לדוד , קצה כל אצבע - קרן אור, כשהוא פורט על המיתר, הזמן זורם לו
לאחור". בפינה הבסיסט: Cool כמו שרק בסיסט יכול להיות, בקושי זז:
"פום פום, פום פדום" לא יותר, אבל זה מספיק ומאחור המתופף – המנוע שעליו
הכל נשען ובזכותו מתקדם. אין פלא שמי שחווה את קסם הזה רואה בהם אלים (או אלילים אם אתה
מהפלג שלא אוהב מוזיקת רוק). איך הם מייצרים את הקסם הזה?
השבוע יצא לי לראות את הקסם הזה בהתהוותו. זה קרה במופע השנתי של כתה
י"א של הבת שלי בבית ספר שקד. בדרך כלל מופע רוק של בית ספר הוא משהו קצת
מביך – חיקוי לדבר האמיתי. אבל הפעם, הכשרון, ההתלהבות והחופש שנתנו לעצמם
התלמידים לבטא את עצמם (לעוף על עצמם, אם תרצו) – עשו את שלהם והקסם של הופעה
אמיתית היה באוויר ואתה לרגע ממש שם – בהופעת רוק.
קצת מוזר כי באופן טבעי אני מכיר את הילדים האלה (נו טוב, נערים
ונערות) ואני רגיל להסתכל עליהם כ"ילדים" וכשהם עולים על הבמה הם עדין
החבר'ה המוכרים האלה ש"משחקים אותה" כוכבי רוק, אבל עוד רגע וה"משחקים
אותה "נעלם והקסם מופיע
ואתה ממש שם – ב"דבר האמיתי". ואז השיר נגמר והנגנים והזמרים מתחלפים
ולרגע שוב אתה מול הילדים האלה שאתה מכיר, עד שמתחיל השיר הבא והקסם חוזר. איך
אמרתי – "לתפוס את הקסם בהתהוותו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה