מקס

 "נותרו לה עוד שלושה חודשים לחיות", אמר הרופא, וחייו הקודמים התמוטטו בבת אחת. מהלך המחלה היה צפוי, התרופות יכלו לכל היותר לעכב אותו בכמה ימים. "לפחות הן יעזרו שלא תסבול", ניסה הרופא לעודד.

"אתה לא תתן לי להגיע למצב של צמח", היא השביעה אותו ומהרופא הם הלכו ישר לסיור בתי מרקחת. ביחד קנו מספיק מהתקופות שרשם בשביל להרוג פיל.

"לאן אתה נוסע עכשיו? היית צריך לקחת בצומת שמאלה" - הוא המשיך ימינה…

"אני רוצָה כלב", היתה אומרת לו שוב ושוב. "אני לא", היה עונה לה. הוא באמת לא רצה כלב, ההתעסקות, להוציא לטיול, לאסוף את הקקי בחוץ, או הפיפי שלפעמים יברח לו בבית אם שכחת לקום בחמש בבוקר לטייל אותו. מה הוא צריך את הצרות האלה? חייו שקטים ומסודרים, למה לסבך?

עכשיו שנותרו לה רק שלושה חודשים - החליט שהם יהיו ההכי טובים שאפשר והמשיך בצומת ימינה - לכלביה של צער בעלי חיים. "תבחרי את מי שאת רוצה, רק שלא יכנס לנו לחדר השינה כשאנחנו ישנים".

החיוך שעל פניה - היה המתנה הכי גדולה שיכל לקבל. "את זה" - היא הצביעה על כלב מדובלל - חצי פודל חצי כנעני - "בוא אלי מקס שלי" - היא קראה לעברו והוא בא - כאילו ידע שזה שמו ושזה יעודו בחיים.

בהתחלה, לא אהב אותו. הוא בכלל היה איש של חתולים. כשהיה חוזר הביתה מהחנות והכלב היה מקבל את פניו בנביחות שמחה וכשכושי זנב נמרצים, לא הבין על מה כל ההתרגשות הזאת - אידיוט, מה אתה מתלהב כל כך? עוד לא קלטתָ שאני לא אוהב אותך? אתה פה רק בגללה. אבל הוא אהב אותה והיא אהבה אותו והיא אהבה גם את מקס ומקס הבין את מה שהוא עדיין לא הבין - שאין להם ברירה אלא לאהוב אחד את השני.

הם ניסו להוציא את המקסימום מהתקופה שנותרה והרבו לטייל - הדבר שהכי אהבה זה לטייל, רק היא והוא, ועכשיו היא והוא ומקס שרץ לפניהם, חוזר ומסייר, נובח ומכשכש בזנבו כמו מבטיח - אל תדאגו, בדקתי, השטח נקי. הם טיילו בטבע, בהרים ובמדבר ואחר כך במישור ואחר כך רק בעיר או ברחוב או בחצר ואחר כך כבר לא.

הכל היה מתוכנן. "אסור שתהיה בבית כשאני עושה את זה, אחרת יחשדו בך ותסתבך - תישן הלילה אצל אחותך בתל אביב". כשחזר, מקס קיבל את פניו ביללות של צער וגעגועים. גם למחרת, בלילה שאחרי הלוויה, כשהסתלקו אחרוני האורחים של השבעה והוא נכנס לחדר השינה שעכשיו היה רק שלו וסגר את הדלת. מקס שהיה בסלון, שמע את הדלת הנסגרת והתקרב אליה. כשהיתה חייה, תמיד היה רובץ שם ונרדם - כמו שומר סף נאמן. אבל הפעם, לא רבץ ולא נרדם, אלא ילל וילל וילל כל הלילה עד שהוא ויתר, פתח לו את הדלת ואסף אותו למיטתו. הם נרדמו יחד, חבוקים.

"כשאני אלך - אתה - בנה לך חיים חדשים", היא בקשה, "איפה שאני הולכת, אין לי תועלת בבדידותך".

כשהיה צעיר יותר, פינטז לפעמים על ההזדמנות השניה - להכיר שוב, מישהי אחרת, חדשה, מרתקת…

עכשיו כשהיה שם, לא היה לו חשק - לא להכיר ולא לפגוש, אפילו לא לדבר.

"תן לזה שנה - אחרי זה תתחיל, זה יבוא לבד", יעץ לו חבר, אלמן.

אבל עברו שנה ושנתיים ושלוש וכל מה שהשתנה זה שגם עם החבר ההוא, כבר כמעט שאינו מדבר.

רק הולך במסלולו הקבוע - בבוקר לטייל את הכלב, אחר כך לפתוח את החנות, בצהריים הביתה לטייל את הכלב שוב ובערב שוב לסגור את החנות ושוב הביתה. מקס הוא היחיד שמקבל את פניו. תמיד בכשכושי זנב נלהבים וקפיצות שמחה. נוכחותו בבית יוצרת עבורו תנועה, רעש וצבע.

כשמקס חלה - נכנס לפאניקה. מה יעשה בלעדיו?

הוטרינר הסביר, הרגיע, אמר גם כמה מלים בלטינית - הניתוח פשוט, הסכנה היחידה היא ההרדמה וגם זה רק תיאורטית. אבל כשחזר אחר הצהרים, הווטרינר התעקש: "הכלב ישאר בקליניקה הלילה, ליתר ביטחון. יש לנו תורן שישגיח שהכל בסדר". הוא הסכים לכך, מיד, הכל בשביל שמקס יבריא. הוא השאיר יד מנחמת על ראשו של מקס שעדיין כרע חלוש על שולחן הטיפולים. הוא חש שמחנק מתפשט בו. מחנק וְוַדאות שלא יהיה מסוגל לשהות הלילה כך, לבד, בביתו.

מה יעשה? לֵך לפאב, תשתה משהו, תדבר עם הברמן, תראה כדורגל, אולי יתמזל מזלך ותפגוש מישהי מעניינת. הוא הלך לפאב - עם הברמן, לא דיבר - נראה לו ילד. עם האישה שישבה לידו, לא התחיל, התבייש. עד ששתה מספיק לאזור אומץ, כבר גבר אחר הזמין אותה לכוסית והיא יצאה עם ההוא לעשן בחוץ. גם הכדורגל לא נראה לו מעניין. לפחות הבירה היתה טובה, גם הוויסקי שבא אחריה. "עדיף שתלך הביתה", אמר לו הברמן כמה שעות אחר כך. כולה ילד, חשב לעצמו, אבל הבין שהילד הזה צודק ובהכנעה שילם את החשבון ועזב.

הביתה הוא לא הלך, אלא המשיך להסתובב ברחובות. איכשהו בסוף מצא עצמו ליד הקלינקה. שלוש פעמים הקיף את הבניין עד שבחוש, תקראו לזה חוש ריח, מצא את אשר חיפש, את החלון שמצידו השני, רבץ מקס. 

"האו", לחש לו מקס.

"האו", הוא ענה בקול רם.

'ההאאוו', השיב לו מקס. 

"הההאאאוווו", ענה לו, מטביע את כל בדידותו ביללה הזו.

כל הלילה היו רובצים שם משני צידי הקיר ומיילים אחד לשני, אלמלא התורן שהתעורר מהרעש והכניס אותו פנימה והפגיש אותו עם מקס.

בבוקר, כשהוטרינר בא לקליניקה - מצא אותם ישנים, חבוקים, על השטיח הקטן שבחדר הקבלה.

גוף לגוף

בלילה, אחרי חצות, כשהכל חשוך ודומם, אהבתנו שבה ועולה ופורחת. אולי לא כמו פעם כשהיינו צעירים והיה יות בשר על העצמות שלנו, אבל זה מה שיש ואין לך בעצם ברירה, אז אתה מסתפק בזה. ובכל זאת, תמיד מלווה אותי גם מה שחסר, ומה שהכי חסר לי, כל כך כל כך, זה המגע. המגע הפשוט בינינו - עור לעור, יד ליד, שפתיים לשפתיים, גוף לגוף.

כשהיינו נוגעים זה בזו, מלטפים, אוהבים, מתנשקים, הכל בעולם היה יפה וטוב, היה חם בלילות החורף הכי קרים ונעים ומרענן גם בימי הקיץ הלוהטים. היא היתה אישה ואני הייתי איש, וזה הכל, וזה הספיק. שכחנו שאני בעצם רק נער אורווה עלוב. גם לא נחשב בעינינו שהיא הרוזנת הורטנס - אשתו של הרוזן ג'ון מגלוסטר.

כן, היא היתה אשת איש, אשתו של קצין, אביר חשוב, מפקד בצבא המלך, אבל הוא אהב את הצבא יותר מאשר אותה, וכך זכיתי בה אני.

בגלל שהיתה אשת איש ועוד כזה רם מעלה, אהבתנו הייתה מוגבלת - מוגבלת לשני מקומות - חדר השינה הגדול שלה, במגדל הראשי של הטירה, וחדרון השינה הצר שלי שליד האורווה - רק בשני מקומות אלה יכולנו להיות ביחד. בהם ובאותו גרם מדרגות פתלתל שחיבר ביניהם, שחיבר בינינו. המעבר הסודי של וויליאם מגלוסטר, אבי סבו של הרוזן, זה שבנה את הטירה הזאת. גיליתי את המעבר במקרה, לילה אחד, כשהתהפכתי על משכבי הצר ונפלתי ארצה והבחנתי בפתח החשוך שמתחתיו - פתח שהוביל לתגליות מרתקות, ביותר מתחום אחד - גם לי, גם לה. צחוק הגורל שוויליאם התקין את המעבר כדי שיוכל לחמוק מהמגדל במקרה שנאמניו יקשרו עליו קשר. זה לא עזר לו, אחיו הרברט ידע על המעבר הסודי ושם גם רצח אותו.

גם היום, כמו אז, אהבתנו מוגבלת לשני המקומות האלה, ורק בהם אנחנו נפגשים. בהם ולפעמים גם בגרם המדרגות המחבר ביניהם - אם רוחו של וויליאם לא משוטטת שם באותו הלילה. הנאקות שהוא משמיע מוציאות ממך את כל החשק ואיך תקריא שיר עגבים לאהובתך או תערוג למראה עיניה, כשגניחות הסבל שהוא משמיע מהדהדות ברקע? אז בדרך כלל אנחנו נפגשים בחדר השינה הגדול שלה או בחדרון הקטן שלי. ממילא אנחנו מעדיפים להיות בהם.

מדי פעם תוקפים אותי הרהורי חרטה - אם רק היינו עושים את הדברים אחרת, אם רק היינו זהירים יותר. אולי הרוזן לא היה מגלה אותנו, אולי היינו מוכנים יותר לקראתו, אולי לא היה שולף את חרבו הארוכה ומשפד את הלבבות של שנינו באִבְחַה אחת - בעודנו צמודים זה לזו על המיטה הרחבה שלה. כולם בסוף מתים ואם כבר למות, אז עדיף בזרועות אהובתך, ובכל זאת, אם לא היה משפד אותנו, וודאי היו לנו עוד שנים רבות של חיים ביחד.

עכשיו, ארבע מאות שנה אחר כך, זה לא באמת משנה. הרי מזמן כבר היינו הופכים לאבק ואילו כך - עדין מדי פעם, בלילות החשוכים, קצת אחרי חצות, רוחי עולה מהחדרון הקטן דרך גרם המדרגות הפתלתל לחדר השינה הגדול שלה ובדרך כלל פוגשת שם את רוחה, ממתינה בסבלנות נצח לאהוּבָהּ. אצבעותינו נשלחות אלו לאלו, שפתינו משתרבבות אלו לאלו, אבל מגע אין והטעם חסר, כי הרוח, אין בה מוצקות. כשגופינו נצמדים - שום תחושה לא מתחדשת בהם. רק רוחות רפאים של אהבה המרחפות להן בחלל. מה עורגות אצבעותי אליךְ. מה עורגות שפתי לשפתיךָ.

לפעמים, בנואשות של תאווה לא מסופקת, אנחנו עוברים את הגבול וחודרים האחד לתןך השניה, האחת לתוך השני, מתערבבים, מתערבלים, דמויותינו, צלליותינו, מה שהיו פעם גופינו, הופכים לישות אחת, לבנה, מוכספת ולרגע קצת פחות שקופה. אני בתוכה והיא בתוכי, כמו שלעולם לא יכולנו להיות כשעוד היה בשר על עצמותינו.

ובכל זאת, מגע אין ובמקומו יש רק החוסר הזה, למגע פשוט - עור לעור, יד ליד, שפתיים לשפתיים, גוף לגוף.

איש הגז

פעם בחמש שנים צריך לעשות ביקורת גז. כך הסבירה לי המוקדנית בטלפון. כבר כמעט שצעקתי עליה "לְמִי יש זמן לחכות לטכנאי שלכם שיגיע, אולי, בין עשר לשתיים עשרה", אבל אז נזכרתי שבימים אלה אני עובד מהבית וכל שעה שיגיע, תהיה לגמרי בסדר. כמובן שנסתה לקבוע ליום היחידי החודש שבו לא תכננו להיות בבית, אבל בסוף התפשרנו על היום שאחריו.

כשהגיע הטכנאי, ביקש שאפנה את כל הדברים מהארון שמתחת לגז כי הוא צריך להחליף שם את הצינור. שיהיה לו לבריאות, שיחליף. את המדפים הנשלפים שיפצתי לא מזמן, כך שזה ממש לא היה סיפור. עשר דקות והוא סיים. "אפשר להציע לך משהו לשתות?" כך אישתי שהיא אדיבה ממני. "רק מים, תודה" נתנו לו כוס מים ואז אישתי סיפרה לו שיש לנו בעיה עם הכיריים, האש שם כבר לא חזקה כמו שהיתה פעם. הוא ענה שזה לא התפקיד שלו, אבל אחר כך פירק את כל הדיזות ונקה אותן עם איזה תרסיס שהוציא מארגז הכלים שלו. עוד חמש דקות והכיריים שלנו חידשו נעוריהם כמקדם.

אישתי הציעה לשלם לו על עבודתו, אבל הוא סרב. בסוף לאחר הפצרות ממושכות הסכים לקבל מאה שקל - הרי אם היינו מזמינים טכנאי במיוחד - זה היה עולה לנו הרבה יותר. הוא השתכנע אחרי שהסברנו לו שברוך השם (הוא היה אדם דתי), אני עובד ופרנסה לא חסרה לנו. הדבר פתח אצלו סכר והוא סיפר לנו כמה קשה המצב - לא אצלו, חס ושלום, שהרי גם לו, ברוך השם, יש פרנסה, אלא בבתים בהם הוא מבקר במסגרת עבודתו.

עלה בדעתי שהסטטיסטיקה שלו היא אולי המדויקת מכולן שהרי הוא ממש נכנס לכל בית ובית פנימה.

הכפר נשרף והסבתא - מסתרקת

הכפר נשרף והסבתא - מסתרקת

(אימרת עם רומנית)

- סבתא, סבתא, השדים באים!

- לאט לך, בינוש, נכד אהוב שלי, מי אמר לך דבר נורא שכזה?

- הכומר אמר, הלא תקשיבי - פעמוני הכנסיה מצלצלים.

- לאט לך, בינוש. הכומר, גם את אמא שלו הכרתי, הוא מבין הרבה בישו, בשדים - הרבה פחות.

- אבל הכומר מתעקש, סבתא, ישו בא אליו בחלום ואמר שהשדים באים, לקחת בחזרה את מה שנגזל מהם.

- הכומר, כבודו במקומו מונח, לא אקום בחצי הליל בגלל חיזיונותיו.

- סבתא סבתא, צריך לברוח. וויצאק חזר מהיער - הוא ראה את השדים - עוד מעט ויגיעו לנהר.

- ראה את השדים? ביער?

- כן, גופיהם השחורים הסתירו את העצים, צרחות האימה שלהם הבריחו את האיילות. הוא ראה גופה של ארנבת עפה באוויר.

- ארנבת עפה באוויר, בינוש יקר שלי?

- כן, היא נפלה ליד הבאר שבמרכז הכפר.

- ליד הבאר? במרכז הכפר?

- כן סבתא

- אם כך, הבא לי את החלוק שלי, צריך לקום מהמיטה.

- סבתא, סבתא, השדים חצו את הנהר, הם גדולים ושחורים, פי שתיים מקומת אדם, צ'יזיק שומר המעבורת, נס על נפשו, צורח חזק יותר מכשנפל שיכור לתוך המדורה. כל הכפר כמרקחה. התשמעי את הצעקות?

- שומעת, נכדי האהוב, עזור לי בבקשה, והדלק את הנר.

- סבתא, סבתא, צריך לברוח, אין זמן, אבא אמר שעוד מעט השדים כבר כאן, קחי מה שאפשר ונוסי על נפשך. הנה אביא מזוודה, רק תגידי מה לשים בה. כולנו נברח למקום אחר, היער שלנו מקולל.

- לאט לך, בינוש, נכד אהוב שלי, היער אמנם מקולל, אבל הסתכל כאן במראה - גם השיער שלי - מקולל - ראה איך הוא פזור - קווצות קווצות ממנו לכל כיוון, כמו מכשפה אני נראית.

- למי אכפת איך את נראית? השדים כבר כאן. ז'מוש ראה אחד בכניסה לכפר. הבית של פייניך עולה בלהבות.

- איזה דבר נורא להגיד לסבתא - למי אכפת איך את נראית?

- סליחה, סבתא, לא התכוונתי לפגוע, אבל אין זמן, צריך למהר, השדים, עוד מעט והם כאן.

- בינוש, אהוב שלי, אני סולחת לך, אבל רק בגלל שאתה כל כך צעיר.

- סבתא, אם לא נברח - אולי לא אזכה להיות מבוגר. השדים כבר כאן, השדים כבר כאן!

- בוודאי שתזכה. אתה הרי הנכד הבכור שלי. האהוב עלי מכל. הבא לי בבקשה את המסרק משם. רגלי חלשות וקצת קשה לי ללכת.

- סבתא, את מסתרקת? עכשיו?

- לא אצא לרחוב כמו מכשפה, יש לי את הכבוד שלי, לא אתן לשכנים את התענוג הזה, גם לא לאמא שלך, בוודאי שלא לפלוטניק הזקן.

- סבתא, את עוד מסתרקת? אמא השביעה את אבא שהיא סופרת עד מאה ואנחנו בורחים בלעדיך. רחוב שלם כבר עולה באש. השדים חטפו את לריסה המשוגעת, היא צורחת עכשיו ליד הנהר.

- לריסה צורחת גם ביום רגיל, וכן אני מסתרקת, שאהיה ראויה לצאת מהבית. מה זה? ראה, גרגיר של יער נתפס בשערי, איך לא שמתי לב? שים אותו שם על השולחן.

- סבתא, אני לא יכול יותר, אני אורז לך דברים ונצא.

- ארוז מה שאתה רוצה, נכד אהוב שלי. לצאת, אצא רק כשאהיה מסודרת כהלכה.

- סבתא, סבתא, אמא ואבא ולוטי ואדק ברחו עם העגלה שלנו. כמעט כל הכפר כבר ריק. השדים העלו באש את בית המרזח. איך יכולה את להמשיך ולהבריש? שיערך הארוך עוד יעלה באש.

- סירוק טוב דורש מומחיות, ביינוש, ראה את השוונצים השחורים האלה שהסתבכו בו - גרגירים של יער הם - הנה שני ושלישי ורביעי, כל כך קטנים ועושים כאלה סיבוכים - קשרים על קשרים על קשרים.

- סבתא סבתא, כולם כבר ברחו, השדים ברחוב הסמוך, רק זמולטיק הזקן נשאר, יש לו בעגלה, עוד שני מקומות, לך ולי, אם תמהרי נספיק להמלט…

- מוטב לי למות מאשר שאהיה חייבת משהו לזמולטיק הזקן. מאז שסבא נפטר, לא חדל מלהטריד אותי הפגע הזה... אבל הבט, בינוש נכדי האהוב, הנה עוד גרגיר אחד אחרון של יער, שחור כמו קודמיו, השלושה עשר במספר. שים גם אותו שם על השולחן והבא לי בבקשה את הפטיש של האגוזים.

- סבתא יקרה שלי, עוד את הפטיש אביא לך ואם לא תברחי - אברח אני, אהבתי אליך עזה, אבל חיי הצעירים - יקרים לי.

- עכשיו הכה בכל הכוח, נכדי האהוב, הכה בגרגירים ומעך אותם, חזק ככל שתוכל. הך, הך, הך, כן, כך, בדיוק, ועוד פעם אחת אחרונה.

- סבתא, סבתא, מה זה השקט שפתאום השתרר שם בחוץ?

ירושלים

מאז הבחירות האחרונות, יש בי כעס על ירושלים. אולי שלא באשמתה, שהרי העיר עצמה לא עשתה לי כל רע. גם מרבית תושביה, דתיים, חילוניים וערבים - מעולם לא פגעו בי ואפילו הצביעו בניגוד לדעתי - מה בכך? בכל זאת הכעס היה שם. גם כשעניינים של הכרח אילצו אותי לבקר בה - ניסיתי להימנע. הקורונה כמובן שגם היא לא עזרה.

אבל ירושלים, עיר קסומה היא, ואחרי שעות ספורות, הצליחה להחזיר את אהבתי אליה.

מרפסת גדולה בקפה 'קפית' נשקפת לבריכה ענקית של חבצלות מים בגן הבוטני. זוג מלצרים חביבים, עושים מלאכתם נאמנה - מופיעים כשאתה נזקק להם, נעלמים כשאתה עסוק בענייניך. בשולחן לידי מנהל בית ספר מתנה את משנתו החינוכית לחבר שבא לסעוד איתו. מאחורי אשה צעירה מתיישבת ליד השולחן הכי מוצל - מחכה לסבתא שלה, מסבירה למלצרית שפעם בחודש הן נפגשות לארוחת צהרים.

גור חתולים ג'ינג'י מסתובב בין הרגליים, מגלה את התיק שלי ומתנפל עליו כצייד המוצא שלל רב. על כל כסא פנוי - ציפור דרור ואולי שתים או שלוש.

לפתע נכנס למרפסת חברי מהצבא - יואל סגל. כשהיינו סטודנטים, הייתי בא לבקר אותו כל כמה שבועות והוא זה שגילה לי את צפונות העיר הנפלאה הזאת. המסכה מסתירה את פניו, אבל הזקן, התלתלים, המשקפיים, האנגלית האמריקאית, תנועות הגוף הרזה, לא השתנו כלל.

אני עוצר את עצמי. איך יתכן? מעל שלושים שנה עברו. הבחור הצעיר הזה לא יכול להיות חברי מאותם הימים.

האם זה בן שלו? או אחיין? רציתי לגשת אליו, לשאול אותו: "אתה מכיר את משפחת סגל?" אבל לשם כך הייתי צריך לעטות על פני את המסכה השנואה ובכלל - מי פונה כך סתם לאנשים זרים בימי קורונה?

הנחתי לו לנפשו, אבל בינתיים הקסם כבר פעל את פעולתו ושוב הייתי מפוייס עם העיר הכל כך מיוחדת הזאת.

יפעת שלי

השביל מתפתל מערבה ולנגד עיניה נגלה הנוף המרהיב של הכנרת, בעונה הזו של תחילת אפריל, אין שני לו, כל כך כחול וירוק. גם השדה שנפרש לפניה, כולו ירוק. ירוק מנוקד בכתמים של צהוב ואדום, הרבה אדום, ריח משכר של פריחה. הפרח הזה: נורית, כלנית או פרג? הפעם הוא לא שואל ובכל זאת היא שומעת את קולו מתנגן בראשה ובלי משים היא עונה לו במחשבותיה - כן, אני זוכרת, 'כנ"ף' קודם הכלניות, אחר כך הנוריות ורק בשלהי האביב הפרג. הוא אוהב את הסיסמאות והקיצורים האלה, כמו מדריך בצופים שלא נגמל, ניר. ניר, שכל שבת לוקח אותה לטיול במקום אחר בארץ, ניר שכבר ארבעה חודשים היא גרה איתו, ונושמת אותו ונארגת לתוך חייו. ניר שהבטיח לה שרק תגיד מילה ובקיץ ייקח אותה לטיול בפיורדים של נורבגיה.

ניר, שכעת הולך פה לידה ומחיש את צעדיו להתאים אותם לצעדיה ועכשיו כבר ממש קרוב וידו נשלחת מעבר לכתפה לחבק אותה והגוף שלה כבר לבד מתאים את עצמו לשקע שנוצר בין זרועו לגופו והנה היא מכורבלת בו, והם ממשיכים לצעוד ביחד. ״חפשי את השביל השחור, שמה אנחנו נרד לערוץ של היהודיה״, הכל כל כך יפה ושלוו וטוב.

אז מאיפה תחושת המחנק הזאת? הגוש הזה שעומד לה בגרון? החבל הזה על הצוואר - כמו החוט שקושר את בלון ההליום ליד של הילד ומושך אותו כל הזמן למטה, מבטיח שלא יברח, שיגיע בשלום הביתה? 

גם אתמול בערב כששכבו חבוקים במיטה שהיתה צרה מדי, הרגישה כך. את הנעימות הממכרת של גופו החסון העוטף אותה, ופתאום - המחנק הזה.

״אנחנו כבר המון זמן ביחד״ השוויצה לבחורה בקבלה של אכסנית הנוער.

״אני, עוד לא, בקושי שנה וחצי עם החבר החדש שלי״ ההיא ענתה לה.

שנה וחצי והוא עדיין החבר החדש שלה? וואו, ארבעת החודשים שהיא עם ניר נראו לה המון זמן - בטח יותר ממה שהייתי עם איזה שהוא בחור מאז… מאז שאני זוכרת את עצמי.

״היא משתעממת בקלות״, אמא היתה נאנחת. ״יש לה ADHD״ הסבירה המורה בסבלנות. ״יפעת, את ילדה מופרעת״ צרחה עליה דודה ענת כששברה את הוואזה הגדולה שהיתה לענת בסלון: ״ילדה מופרעת, לא חשוב איך האמא שלך והמורים שלך ייפו את זה״.

״הנה הסימון״, היא מראה והוא מחייך - ״איך זה שתמיד את מוצאת אותם לפני?״. השביל היורד לערוץ נהיה צר ועכשיו הם חייבים ללכת בטור, היא רצה מהר קדימה והוא בצעדים בוטחים אחריה. ״יפעת, מה את ממהרת? את תפספסי את כל היופי שבדרך״. היא עוצרת לרגע והוא מראה לה איך הגזע של האלון שבדיוק חלפה לידו מתעקל באופן שאפשר לדמיין שהוא עין של דרקון שחציו קבור באדמה. היא מצמצמת את עיניה ואכן - זה באמת נראה כמו דרקון, אבל אז אי שקט תוקף אותה והיא ממשיכה לרוץ קדימה - כאילו מפחדת שעוד רגע יגיח הדרקון הזה מבטן האדמה ויטרוף אותה.

השביל מסתיים במפל, מהסלע עליו היא עומדת רואים איך המים קופצים וצונחים לבריכה הרחק למטה. ניר מגיע אחריה: ״זה המפל הגדול של היהודיה, פעם בטיולים של תנועת הנוער היו קופצים מפה למטה. זה היה מסוכן, אבל אף אחד לא חשב על זה, עד שפעם, שני חבר׳ה גולנצ׳יקים, נמאס להם לחכות בתור והם קפצו מהסלע שם במקום מפה - יש שם טעות אופטית ונדמה לך שזה קו ישר למטה… אחד מהם נהרג ומאז אסור לקפוץ מפה בכלל…״

מאיפה הוא מביא את כל הסיפורים האלה? בכל מקום - תמיד יש לו משהו שבר כוכבא או יהודה המכבי עשה כאן, או אולי מאיר הר ציון, והנה צמח מיוחד שאפשר לעשות ממנו תה - ״זה גם טוב נגד עצירות״ הוא ממשיך בחיוך. היא מרגישה כל כך בטוחה איתו. הוא יודע דברים, הוא שקול ובכל זאת תמיד מחדש ומתחדש, היא יכולה לשקוע לתוכו, להתחבר עליו, להיות חלק ממנו.

היא מתקדמת עוד צעד לעבר המצוק, חייבת לבדוק מה יש למטה.

״יפעת שלי, תזהרי, הסלעים האלה עוד רטובים מהגשם, יכול להיות חלק שם״.

תחושת המחנק הופכת לבלתי נסבלת, גם אתמול בערב, זה מה שאמר - ״לילה טוב, יפעת שלי״, היא עכשיו ״יפעת שלו״ והוא - כבר לא סתם ניר, אלא ״ניר שלה״, כמו שאמא היתה עם אבא עד שנפטר. כמו סבא יונה שגם בגיל תשעים, סבתא גניה הייתה היחידה בשבילו. זה כל כך קל, כל כך נעים. 

לא! היא לא יכולה יותר.

היא מסתובבת ולאט לאט הולכת חזרה אליו, מסתכלת עוד פעם אחת על הפנים האהובות, על הגוף החסון, על העיניים החומות-אפורות, על השפתיים… היא נותנת לו נשיקה אחרונה לפרידה ולפני שיבין מה קורה, אומרת: ״שלום לך ניר״, רצה לכיוון המצוק וקופצת.

הוא בחור שקול, אין סיכוי שיסתכן ויקפוץ אחריה. היא מתעלמת מהקור המקפיא של המים סביבה וחותרת במרץ לקצה הבריכה, יוצאת, ומיד ממשיכה בהליכה מהירה קדימה - להגיע למגרש החניה לפניו. אם תראה אותו שוב - לא תוכל לעמוד בפניו ותשאר איתו. אבל עד שיגיע בוודאי תספיק לתפוס טרמפ שיקח אותה משם, לא חשוב לאן, רק הלאה - אל החופש שלה.

שַׂרִיתָה של יום שלישי

"יום שלישי, אני לא יכולה".

"שׂרִיתָה, זאת ההופעה של הרד הוט צ'ילי פפרס, לא תהיה עוד הזדמנות".

"לא יכולה, יום שלישי זה המפגש השבועי שלי עם החברות"

"נו, אז פעם אחת תזיזו, או שתוותרי. מה יקרה?"

כבר בשבועות הראשונים שהתחלנו לצאת, שמתי לב שאצל שריתה, ימי שלישי הם מחוץ לתחום. 

"עזוב, מחר לא מתאים לי, בוא נקבע לרביעי". 

"שריתה, מה הקטע עם ימי שלישי?"

היא השפילה מבטה וניסתה להכחיש: "לא, זה רק השבוע. במקרה כבר קבעתי משהו אחר".

בסוף הודתה וסיפרה שכל יום שלישי יש לה מפגש קבוע עם כמה חברות ילדות. הרגשתי שהיא מנסה להסתיר משהו, אולי היא מתביישת בזה? אז פרגנתי לה: "זה דווקא יפה שאתן שומרות על קשר ושזה כל כך חשוב לך".

להופעה - הלכתי לבד. אבל זרע החשדנות נזרע: מפגש שבועי עם חברות ילדות? נשמע לי תירוץ מופרך. זה נורא כשאתה חושד שהבחורה שאתה אוהב משקרת לך. פתאום כל דבר שהיא עושה נצבע בסגול הכהה של החשד: למה היא לא מוכנה שאקפוץ לבקר אותה בעבודה? למה היא גירשה אותי ביום שני שעבר אחרי שחצי לילה עשינו אהבה כאילו אין מחר? למה היא לא רוצה שנעבור לגור ביחד? למה היא תמיד קונה את מוצרי ההיגיינה שלה בסופר פארם שעל יד הבית שלי ולא בזה שעל יד הבית שלה?

"בסופ"ש הזה אנחנו אצלךָ או אצלי?" היא שואלת בחיוך שמח ואני רק חושב "ומה עם הימים שבאמצע?"

הכרתי אותה דרך חבר. בדיוק נפרדתי מסיגי אחרי שנתיים אינטנסיביות והייתי בדיכאון. 

"בוא, תכיר מישהי חדשה, זה יעודד אותך".

לא עשיתי עם זה כלום, אז הוא הפגיש אותנו בכל זאת. קבע איתי באיזה בית קפה במרכז וכשבאתי, גם היא  הייתה שם. 

"תכיר, זאת שריתה".

ירדתי עליו שהוא ככה סידר אותי, גם שריתה ירדה עליו, גם היא לא ידעה. החברה שלו שגם היא הייתה שם ניסתה להגן עליו, אבל אני ושריתה לא הרפנו. בסוף נמאס לו מאיתנו.

"בַּיייי, אנחנו הולכים".

"די, אל תלך, זה היה בצחוק, נו, תראה, עוד נשאר חצי בקבוק יין".

"אני לא מתערב יותר, ילדים גדולים, תעשו מה שבא לכם".

נשארנו שם כמה שעות. האמת, בשביל דייט ראשון, עשיתי את השגיאה הכי גדולה שאפשר - סיפרתי לה על סיגי, זה פשוט נשפך ממני. להפתעתי במקום לנוע באי נוחות במקומה, היא הקשיבה בריכוז. נורא מנומסת? או שזה באמת מעניין אותה? לא יכולתי להחליט. 

"... ואז, סיגי פשוט אמרה לי שזהו, זה נגמר. היא קמה, נתנה לי נשיקה אחרונה ועזבה אותי לבד ליד השולחן. כשיצאה מבית הקפה, הרגשתי כאילו לקחה איתה חלק ממני…"

"...וכאילו חלק ממנה נשאר איתי", התערבה שריתה. אני חושב שזה הרגע שהתאהבתי בה. אחר כך היא סיפרה לי על אלון, האקס שלה. לא רציתי לשמוע כמה הוא נהדר ומיוחד, אבל בכל זאת הקשבתי, תוהה איך כל אהבה שחווינו קורעת משהו מתוכֵנו ושותלת במקומו משהו מהבן אדם האחר.

מהרגע שהחשד התעורר, הייתי חייב לברר, להיות בטוח. למרות שידעתי ששום טוב לא יצא מזה, התחלתי לעקוב אחריה. ביום השלישי הבא, יצאתי מוקדם מהעבודה והתגנבתי לרחוב שלה. הסתתרתי מאחורי הגדר בבניין שממול. כל הערב ביליתי שם. כדי להעביר את הזמן, עשיתי לעצמי רישום של כל מי שנכנס ויוצא מהבניין שלה. יצאו: גברת זקנה וילדה עם אבא. אישה עם תינוק נכנסה. בחור צעיר עם שיער שחור יצא. בינתיים כבר החשיך, שתי נערות יצאו, הזקנה חזרה, עוד אישה אחת. עבר זמן. הבחור הצעיר עם השיער השחור חזר, מחזיק בידו שישיה של בירה. גם הילדה עם האבא, כנראה מכירים את הבחור כי התעכבו לדבר איתו. זמן קצר אחר כך האור בדירתה נדלק ודמות נראתה בחלון. מאיפה היא באה? אולי הייתה שם כל הזמן?

בחצות הלכתי הביתה. בכל הזמן שהייתי שם, היא לא יצאה ולא חזרה.

שנאתי את עצמי, אבל גם בשבוע שאחר כך, עשיתי את אותו הדבר. אפילו השתמשתי באותה המחברת: אותה זקנה, אותן נערות, אותו בחור עם השיער השחור יוצא, האבא והילדה חזרו קצת יותר מוקדם, פספסו את הבחור שחזר, שוב שישיית בירה בידו. קצת אחר כך נדלק האור בחלונה וראיתי שם דמות מסתובבת בסלון. מספיק. עזבתי את מקומי, עברתי את הכביש ועליתי לדירתה שבקומה השלישית. מי שפתח לי את הדלת היה הבחור עם השיער השחור. כשראה אותי, מיד ניסה לסגור אותה.

"איפה שׂריתה?"

"היא לא פה".

"תקרא לה, בבקשה".

"אמרתי לךָ, היא לא פה. עכשיו בבקשה לֵךְ הביתה".

"אם היא לא פה, אז אין בעיה שתתן לי להיכנס ולראות בעצמי".

"אני לא מכיר אותךָ, עכשיו לך מפה", קולו נהיה תקיף יותר. 

מה הטעם? הלכתי משם. התקשרתי אליה - היא לא ענתה. תמיד בימי שלישי לא הייתה עונה.

ביום רביעי הצלחתי לתפוס אותה.

"שריתה, אנחנו חייבים לדבר".

"אנחנו לא חייבים שום דבר", קולה היה עצוב, אבל תקיף. אחרי רגע הוסיפה:

"אם אתה רוצה שניפרד, אז ניפרד, בוא נחסוך את הדרמה".

"שריתה, אני אוהב אותך, אני רוצה לדבר איתך, פנים אל פנים" אמרתי מדגיש את ה"אוהב" וה"לדבר".

"אני לא חושבת שיש טעם", היתה השלמה בקולה, וצער, אולי אפילו יאוש.

"אני חושב שכן, אפילו אם יש לך עוד מישהו, זכותי לדעת".

"אין לי עוד מישהו".

"אז מה הקטע?"

היא הסכימה להיפגש. הצעתי את קפה לואיז, איפה שנפרדתי מסיגי. לא יודע למה בחרתי דווקא אותו.

כשהגעתי, כבר ישבה ליד השולחן בפינה, איזה צירוף מקרים, בדיוק השולחן איפה שאני וסיגי נפרדנו.

התיישבתי מולה, הפעם אני בכסא עם הגב לדלת הכניסה. הכסא של זה שתיכף יעזוב.

"הייתי אצלךְ ביום שלישי בערב".

"אני יודעת".

"אז את יודעת שראיתי אותו".

"כן".

"אז אני יודע שיש לך עוד מישהו".

"לא, אין לי".

"אז מי זה היה? ואל תספרי לי מעשיות על איזה בן דוד שקפץ לבקר במפתיע".

"לא אשקר לך יותר. זה היה הגבר של יום שלישי"

"הגבר של יום שלישי?"

"כן, הגבר של יום שלישי, כל יום שלישי הוא שם"

"את זה כבר ניחשתי, יש לו שם לגבר הזה?"

"אתה יכול לקרוא לו אלון, אם אתה רוצה".

"האקס שלך? פעם בשבוע את נפגֶשת עם האקס שלך?" הפתעה יותר גדולה מזו לא יכולתי להעלות על דעתי, אחרי כל מה שסיפרה לי על הפרידה הכואבת שלהם ועל כך שהייתה מעדיפה לא לראות אותו יותר לעולם.

"אני לא נפגשת איתו, הוא פשוט שם".

"פשוט שם? ואת? איפה את?"

"אני גם שם. אם אתה רוצה, אתה יכול לקרוא לו שריתה".

אם באותו הרגע הייתה הופכת לזברה ודוהרת החוצה מהקפה, לא הייתי מופתע יותר.

"מה??"

"אתה זוכר שסיפרתי לך על הפרידה שלי מאלון? הפרידה הכל כך כואבת שלי מאלון? זה היה כאן, בקפה הזה, למעשה ליד השולחן הזה ממש. היה אז יום שלישי בשבוע וכשעזב הרגשתי איך חתיכה ממני נקרעת והולכת איתו ואיך חתיכה ממנו מתנחלת בתוכי בִּמְקום".

"נו?"

"אז ביום השלישי שאחרי זה, כשאני קמה בבוקר ומסתכלת בראי, מה שאני רואה את זה אותו, את החלק ממנו שנשאר אצלי, ומאז ככה זה נמשך, פעם בשבוע, כל שבוע. כשאני קמה בבוקר ביום שלישי, אני גבר - אני אלון ליום אחד. בלילה שאחרי זה זה עובר ואני שוב - אני, בחורה רגילה שעוד סוחבת את הכאב של הפרידה ההיא".

לקח לי רגע להגיב.

"אז ביום שלישי, מי שפתח לי את הדלת זה היה את?"

"כן".

"אז למה לא אמרת כלום?"

"היית מאמין לי?"

“לא, אני אפילו לא בטוח שאני מאמין לך עכשיו".

אחרי רגע שאלתי:

"אז למה לא נתת לי להכנס? הייתי רואה שאת לא שם וזהו?"

"כי ישר היית קולט כמה שהוא מרגיש בבית אצלי ורק היית חושד עוד יותר".

פעם, כשהייתי בן עשרים וקצת, עשיתי לעצמי רשימה של כל הדברים שחשוב לי שיהיו בבחורה שתהייה זוגתי: מבנה גוף, מראה, אופי, השכלה, תחביבים. לשריתה לא היה שום דבר משותף עם הרשימה ההיא ובכל זאת בכמה חודשים שאני איתה, התאהבתי בה כמו שלא התאהבתי במישהי אף פעם (טוב, אולי כמו עם סיגי אבל ממש בהתחלה). הסתכלתי עכשיו על פניה העצובים, על הגבות הקצת מורמות, על עיניה האפורות שמסתכלות עלי כמו מחכות לאיזה גזר דין ועל שפתיה הוורודות עם הצלקת הקטנה מצד שמאל למעלה, שעכשיו היו מעוקלות כלפי מטה. אני אוהב אותה.

"ביום שני הבא, אני נשאר לישון אצלךְ" החלטתי בנחישות.

בערב עשינו סקס כאילו אין מחר. בבוקר גיליתי מה זה להתעורר כשלידך שוכב גבר זר. 

הוא חייך אלי והיה מאד נחמד ואמר לי שהיה כיף אתמול בערב ובכל זאת הרגשתי רתיעה מסוימת ונסוגתי לאחור כשניסה לחבק אותי.

אז בינתיים אני גר אצלה. שישה ימים בשבוע עם הבחורה שאני הכי אוהב בעולם, ויום אחד בשבוע אני חולק את הדירה עם הגבר של יום שלישי. זה שאני יודע שהוא בעצם שריתה, אבל שבינתיים גיליתי שהוא גם בפירוש אלון, שונה ממנה, אחר, ובעיקר - גבר. בתקווה, עם הזמן, היא סוף סוף תתגבר עליו וזה יעבור לה, או שאולי אני אלמד לחיות איתו, בסך הכל כמו ששריתה אמרה לי, כשמכירים אותו הוא בן אדם די נחמד.