בלילה, אחרי חצות, כשהכל חשוך ודומם, אהבתנו שבה ועולה ופורחת. אולי לא כמו פעם כשהיינו צעירים והיה יות בשר על העצמות שלנו, אבל זה מה שיש ואין לך בעצם ברירה, אז אתה מסתפק בזה. ובכל זאת, תמיד מלווה אותי גם מה שחסר, ומה שהכי חסר לי, כל כך כל כך, זה המגע. המגע הפשוט בינינו - עור לעור, יד ליד, שפתיים לשפתיים, גוף לגוף.
כשהיינו נוגעים זה בזו, מלטפים, אוהבים, מתנשקים, הכל בעולם היה יפה וטוב, היה חם בלילות החורף הכי קרים ונעים ומרענן גם בימי הקיץ הלוהטים. היא היתה אישה ואני הייתי איש, וזה הכל, וזה הספיק. שכחנו שאני בעצם רק נער אורווה עלוב. גם לא נחשב בעינינו שהיא הרוזנת הורטנס - אשתו של הרוזן ג'ון מגלוסטר.
כן, היא היתה אשת איש, אשתו של קצין, אביר חשוב, מפקד בצבא המלך, אבל הוא אהב את הצבא יותר מאשר אותה, וכך זכיתי בה אני.
בגלל שהיתה אשת איש ועוד כזה רם מעלה, אהבתנו הייתה מוגבלת - מוגבלת לשני מקומות - חדר השינה הגדול שלה, במגדל הראשי של הטירה, וחדרון השינה הצר שלי שליד האורווה - רק בשני מקומות אלה יכולנו להיות ביחד. בהם ובאותו גרם מדרגות פתלתל שחיבר ביניהם, שחיבר בינינו. המעבר הסודי של וויליאם מגלוסטר, אבי סבו של הרוזן, זה שבנה את הטירה הזאת. גיליתי את המעבר במקרה, לילה אחד, כשהתהפכתי על משכבי הצר ונפלתי ארצה והבחנתי בפתח החשוך שמתחתיו - פתח שהוביל לתגליות מרתקות, ביותר מתחום אחד - גם לי, גם לה. צחוק הגורל שוויליאם התקין את המעבר כדי שיוכל לחמוק מהמגדל במקרה שנאמניו יקשרו עליו קשר. זה לא עזר לו, אחיו הרברט ידע על המעבר הסודי ושם גם רצח אותו.
גם היום, כמו אז, אהבתנו מוגבלת לשני המקומות האלה, ורק בהם אנחנו נפגשים. בהם ולפעמים גם בגרם המדרגות המחבר ביניהם - אם רוחו של וויליאם לא משוטטת שם באותו הלילה. הנאקות שהוא משמיע מוציאות ממך את כל החשק ואיך תקריא שיר עגבים לאהובתך או תערוג למראה עיניה, כשגניחות הסבל שהוא משמיע מהדהדות ברקע? אז בדרך כלל אנחנו נפגשים בחדר השינה הגדול שלה או בחדרון הקטן שלי. ממילא אנחנו מעדיפים להיות בהם.
מדי פעם תוקפים אותי הרהורי חרטה - אם רק היינו עושים את הדברים אחרת, אם רק היינו זהירים יותר. אולי הרוזן לא היה מגלה אותנו, אולי היינו מוכנים יותר לקראתו, אולי לא היה שולף את חרבו הארוכה ומשפד את הלבבות של שנינו באִבְחַה אחת - בעודנו צמודים זה לזו על המיטה הרחבה שלה. כולם בסוף מתים ואם כבר למות, אז עדיף בזרועות אהובתך, ובכל זאת, אם לא היה משפד אותנו, וודאי היו לנו עוד שנים רבות של חיים ביחד.
עכשיו, ארבע מאות שנה אחר כך, זה לא באמת משנה. הרי מזמן כבר היינו הופכים לאבק ואילו כך - עדין מדי פעם, בלילות החשוכים, קצת אחרי חצות, רוחי עולה מהחדרון הקטן דרך גרם המדרגות הפתלתל לחדר השינה הגדול שלה ובדרך כלל פוגשת שם את רוחה, ממתינה בסבלנות נצח לאהוּבָהּ. אצבעותינו נשלחות אלו לאלו, שפתינו משתרבבות אלו לאלו, אבל מגע אין והטעם חסר, כי הרוח, אין בה מוצקות. כשגופינו נצמדים - שום תחושה לא מתחדשת בהם. רק רוחות רפאים של אהבה המרחפות להן בחלל. מה עורגות אצבעותי אליךְ. מה עורגות שפתי לשפתיךָ.
לפעמים, בנואשות של תאווה לא מסופקת, אנחנו עוברים את הגבול וחודרים האחד לתןך השניה, האחת לתוך השני, מתערבבים, מתערבלים, דמויותינו, צלליותינו, מה שהיו פעם גופינו, הופכים לישות אחת, לבנה, מוכספת ולרגע קצת פחות שקופה. אני בתוכה והיא בתוכי, כמו שלעולם לא יכולנו להיות כשעוד היה בשר על עצמותינו.
ובכל זאת, מגע אין ובמקומו יש רק החוסר הזה, למגע פשוט - עור לעור, יד ליד, שפתיים לשפתיים, גוף לגוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה