"יום שלישי, אני לא יכולה".
"שׂרִיתָה, זאת ההופעה של הרד הוט צ'ילי פפרס, לא תהיה עוד הזדמנות".
"לא יכולה, יום שלישי זה המפגש השבועי שלי עם החברות"
"נו, אז פעם אחת תזיזו, או שתוותרי. מה יקרה?"
כבר בשבועות הראשונים שהתחלנו לצאת, שמתי לב שאצל שריתה, ימי שלישי הם מחוץ לתחום.
"עזוב, מחר לא מתאים לי, בוא נקבע לרביעי".
"שריתה, מה הקטע עם ימי שלישי?"
היא השפילה מבטה וניסתה להכחיש: "לא, זה רק השבוע. במקרה כבר קבעתי משהו אחר".
בסוף הודתה וסיפרה שכל יום שלישי יש לה מפגש קבוע עם כמה חברות ילדות. הרגשתי שהיא מנסה להסתיר משהו, אולי היא מתביישת בזה? אז פרגנתי לה: "זה דווקא יפה שאתן שומרות על קשר ושזה כל כך חשוב לך".
להופעה - הלכתי לבד. אבל זרע החשדנות נזרע: מפגש שבועי עם חברות ילדות? נשמע לי תירוץ מופרך. זה נורא כשאתה חושד שהבחורה שאתה אוהב משקרת לך. פתאום כל דבר שהיא עושה נצבע בסגול הכהה של החשד: למה היא לא מוכנה שאקפוץ לבקר אותה בעבודה? למה היא גירשה אותי ביום שני שעבר אחרי שחצי לילה עשינו אהבה כאילו אין מחר? למה היא לא רוצה שנעבור לגור ביחד? למה היא תמיד קונה את מוצרי ההיגיינה שלה בסופר פארם שעל יד הבית שלי ולא בזה שעל יד הבית שלה?
"בסופ"ש הזה אנחנו אצלךָ או אצלי?" היא שואלת בחיוך שמח ואני רק חושב "ומה עם הימים שבאמצע?"
הכרתי אותה דרך חבר. בדיוק נפרדתי מסיגי אחרי שנתיים אינטנסיביות והייתי בדיכאון.
"בוא, תכיר מישהי חדשה, זה יעודד אותך".
לא עשיתי עם זה כלום, אז הוא הפגיש אותנו בכל זאת. קבע איתי באיזה בית קפה במרכז וכשבאתי, גם היא הייתה שם.
"תכיר, זאת שריתה".
ירדתי עליו שהוא ככה סידר אותי, גם שריתה ירדה עליו, גם היא לא ידעה. החברה שלו שגם היא הייתה שם ניסתה להגן עליו, אבל אני ושריתה לא הרפנו. בסוף נמאס לו מאיתנו.
"בַּיייי, אנחנו הולכים".
"די, אל תלך, זה היה בצחוק, נו, תראה, עוד נשאר חצי בקבוק יין".
"אני לא מתערב יותר, ילדים גדולים, תעשו מה שבא לכם".
נשארנו שם כמה שעות. האמת, בשביל דייט ראשון, עשיתי את השגיאה הכי גדולה שאפשר - סיפרתי לה על סיגי, זה פשוט נשפך ממני. להפתעתי במקום לנוע באי נוחות במקומה, היא הקשיבה בריכוז. נורא מנומסת? או שזה באמת מעניין אותה? לא יכולתי להחליט.
"... ואז, סיגי פשוט אמרה לי שזהו, זה נגמר. היא קמה, נתנה לי נשיקה אחרונה ועזבה אותי לבד ליד השולחן. כשיצאה מבית הקפה, הרגשתי כאילו לקחה איתה חלק ממני…"
"...וכאילו חלק ממנה נשאר איתי", התערבה שריתה. אני חושב שזה הרגע שהתאהבתי בה. אחר כך היא סיפרה לי על אלון, האקס שלה. לא רציתי לשמוע כמה הוא נהדר ומיוחד, אבל בכל זאת הקשבתי, תוהה איך כל אהבה שחווינו קורעת משהו מתוכֵנו ושותלת במקומו משהו מהבן אדם האחר.
מהרגע שהחשד התעורר, הייתי חייב לברר, להיות בטוח. למרות שידעתי ששום טוב לא יצא מזה, התחלתי לעקוב אחריה. ביום השלישי הבא, יצאתי מוקדם מהעבודה והתגנבתי לרחוב שלה. הסתתרתי מאחורי הגדר בבניין שממול. כל הערב ביליתי שם. כדי להעביר את הזמן, עשיתי לעצמי רישום של כל מי שנכנס ויוצא מהבניין שלה. יצאו: גברת זקנה וילדה עם אבא. אישה עם תינוק נכנסה. בחור צעיר עם שיער שחור יצא. בינתיים כבר החשיך, שתי נערות יצאו, הזקנה חזרה, עוד אישה אחת. עבר זמן. הבחור הצעיר עם השיער השחור חזר, מחזיק בידו שישיה של בירה. גם הילדה עם האבא, כנראה מכירים את הבחור כי התעכבו לדבר איתו. זמן קצר אחר כך האור בדירתה נדלק ודמות נראתה בחלון. מאיפה היא באה? אולי הייתה שם כל הזמן?
בחצות הלכתי הביתה. בכל הזמן שהייתי שם, היא לא יצאה ולא חזרה.
שנאתי את עצמי, אבל גם בשבוע שאחר כך, עשיתי את אותו הדבר. אפילו השתמשתי באותה המחברת: אותה זקנה, אותן נערות, אותו בחור עם השיער השחור יוצא, האבא והילדה חזרו קצת יותר מוקדם, פספסו את הבחור שחזר, שוב שישיית בירה בידו. קצת אחר כך נדלק האור בחלונה וראיתי שם דמות מסתובבת בסלון. מספיק. עזבתי את מקומי, עברתי את הכביש ועליתי לדירתה שבקומה השלישית. מי שפתח לי את הדלת היה הבחור עם השיער השחור. כשראה אותי, מיד ניסה לסגור אותה.
"איפה שׂריתה?"
"היא לא פה".
"תקרא לה, בבקשה".
"אמרתי לךָ, היא לא פה. עכשיו בבקשה לֵךְ הביתה".
"אם היא לא פה, אז אין בעיה שתתן לי להיכנס ולראות בעצמי".
"אני לא מכיר אותךָ, עכשיו לך מפה", קולו נהיה תקיף יותר.
מה הטעם? הלכתי משם. התקשרתי אליה - היא לא ענתה. תמיד בימי שלישי לא הייתה עונה.
ביום רביעי הצלחתי לתפוס אותה.
"שריתה, אנחנו חייבים לדבר".
"אנחנו לא חייבים שום דבר", קולה היה עצוב, אבל תקיף. אחרי רגע הוסיפה:
"אם אתה רוצה שניפרד, אז ניפרד, בוא נחסוך את הדרמה".
"שריתה, אני אוהב אותך, אני רוצה לדבר איתך, פנים אל פנים" אמרתי מדגיש את ה"אוהב" וה"לדבר".
"אני לא חושבת שיש טעם", היתה השלמה בקולה, וצער, אולי אפילו יאוש.
"אני חושב שכן, אפילו אם יש לך עוד מישהו, זכותי לדעת".
"אין לי עוד מישהו".
"אז מה הקטע?"
היא הסכימה להיפגש. הצעתי את קפה לואיז, איפה שנפרדתי מסיגי. לא יודע למה בחרתי דווקא אותו.
כשהגעתי, כבר ישבה ליד השולחן בפינה, איזה צירוף מקרים, בדיוק השולחן איפה שאני וסיגי נפרדנו.
התיישבתי מולה, הפעם אני בכסא עם הגב לדלת הכניסה. הכסא של זה שתיכף יעזוב.
"הייתי אצלךְ ביום שלישי בערב".
"אני יודעת".
"אז את יודעת שראיתי אותו".
"כן".
"אז אני יודע שיש לך עוד מישהו".
"לא, אין לי".
"אז מי זה היה? ואל תספרי לי מעשיות על איזה בן דוד שקפץ לבקר במפתיע".
"לא אשקר לך יותר. זה היה הגבר של יום שלישי"
"הגבר של יום שלישי?"
"כן, הגבר של יום שלישי, כל יום שלישי הוא שם"
"את זה כבר ניחשתי, יש לו שם לגבר הזה?"
"אתה יכול לקרוא לו אלון, אם אתה רוצה".
"האקס שלך? פעם בשבוע את נפגֶשת עם האקס שלך?" הפתעה יותר גדולה מזו לא יכולתי להעלות על דעתי, אחרי כל מה שסיפרה לי על הפרידה הכואבת שלהם ועל כך שהייתה מעדיפה לא לראות אותו יותר לעולם.
"אני לא נפגשת איתו, הוא פשוט שם".
"פשוט שם? ואת? איפה את?"
"אני גם שם. אם אתה רוצה, אתה יכול לקרוא לו שריתה".
אם באותו הרגע הייתה הופכת לזברה ודוהרת החוצה מהקפה, לא הייתי מופתע יותר.
"מה??"
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הפרידה שלי מאלון? הפרידה הכל כך כואבת שלי מאלון? זה היה כאן, בקפה הזה, למעשה ליד השולחן הזה ממש. היה אז יום שלישי בשבוע וכשעזב הרגשתי איך חתיכה ממני נקרעת והולכת איתו ואיך חתיכה ממנו מתנחלת בתוכי בִּמְקום".
"נו?"
"אז ביום השלישי שאחרי זה, כשאני קמה בבוקר ומסתכלת בראי, מה שאני רואה את זה אותו, את החלק ממנו שנשאר אצלי, ומאז ככה זה נמשך, פעם בשבוע, כל שבוע. כשאני קמה בבוקר ביום שלישי, אני גבר - אני אלון ליום אחד. בלילה שאחרי זה זה עובר ואני שוב - אני, בחורה רגילה שעוד סוחבת את הכאב של הפרידה ההיא".
לקח לי רגע להגיב.
"אז ביום שלישי, מי שפתח לי את הדלת זה היה את?"
"כן".
"אז למה לא אמרת כלום?"
"היית מאמין לי?"
“לא, אני אפילו לא בטוח שאני מאמין לך עכשיו".
אחרי רגע שאלתי:
"אז למה לא נתת לי להכנס? הייתי רואה שאת לא שם וזהו?"
"כי ישר היית קולט כמה שהוא מרגיש בבית אצלי ורק היית חושד עוד יותר".
פעם, כשהייתי בן עשרים וקצת, עשיתי לעצמי רשימה של כל הדברים שחשוב לי שיהיו בבחורה שתהייה זוגתי: מבנה גוף, מראה, אופי, השכלה, תחביבים. לשריתה לא היה שום דבר משותף עם הרשימה ההיא ובכל זאת בכמה חודשים שאני איתה, התאהבתי בה כמו שלא התאהבתי במישהי אף פעם (טוב, אולי כמו עם סיגי אבל ממש בהתחלה). הסתכלתי עכשיו על פניה העצובים, על הגבות הקצת מורמות, על עיניה האפורות שמסתכלות עלי כמו מחכות לאיזה גזר דין ועל שפתיה הוורודות עם הצלקת הקטנה מצד שמאל למעלה, שעכשיו היו מעוקלות כלפי מטה. אני אוהב אותה.
"ביום שני הבא, אני נשאר לישון אצלךְ" החלטתי בנחישות.
בערב עשינו סקס כאילו אין מחר. בבוקר גיליתי מה זה להתעורר כשלידך שוכב גבר זר.
הוא חייך אלי והיה מאד נחמד ואמר לי שהיה כיף אתמול בערב ובכל זאת הרגשתי רתיעה מסוימת ונסוגתי לאחור כשניסה לחבק אותי.
אז בינתיים אני גר אצלה. שישה ימים בשבוע עם הבחורה שאני הכי אוהב בעולם, ויום אחד בשבוע אני חולק את הדירה עם הגבר של יום שלישי. זה שאני יודע שהוא בעצם שריתה, אבל שבינתיים גיליתי שהוא גם בפירוש אלון, שונה ממנה, אחר, ובעיקר - גבר. בתקווה, עם הזמן, היא סוף סוף תתגבר עליו וזה יעבור לה, או שאולי אני אלמד לחיות איתו, בסך הכל כמו ששריתה אמרה לי, כשמכירים אותו הוא בן אדם די נחמד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה