פעם בחמש שנים צריך לעשות ביקורת גז. כך הסבירה לי המוקדנית בטלפון. כבר כמעט שצעקתי עליה "לְמִי יש זמן לחכות לטכנאי שלכם שיגיע, אולי, בין עשר לשתיים עשרה", אבל אז נזכרתי שבימים אלה אני עובד מהבית וכל שעה שיגיע, תהיה לגמרי בסדר. כמובן שנסתה לקבוע ליום היחידי החודש שבו לא תכננו להיות בבית, אבל בסוף התפשרנו על היום שאחריו.
כשהגיע הטכנאי, ביקש שאפנה את כל הדברים מהארון שמתחת לגז כי הוא צריך להחליף שם את הצינור. שיהיה לו לבריאות, שיחליף. את המדפים הנשלפים שיפצתי לא מזמן, כך שזה ממש לא היה סיפור. עשר דקות והוא סיים. "אפשר להציע לך משהו לשתות?" כך אישתי שהיא אדיבה ממני. "רק מים, תודה" נתנו לו כוס מים ואז אישתי סיפרה לו שיש לנו בעיה עם הכיריים, האש שם כבר לא חזקה כמו שהיתה פעם. הוא ענה שזה לא התפקיד שלו, אבל אחר כך פירק את כל הדיזות ונקה אותן עם איזה תרסיס שהוציא מארגז הכלים שלו. עוד חמש דקות והכיריים שלנו חידשו נעוריהם כמקדם.
אישתי הציעה לשלם לו על עבודתו, אבל הוא סרב. בסוף לאחר הפצרות ממושכות הסכים לקבל מאה שקל - הרי אם היינו מזמינים טכנאי במיוחד - זה היה עולה לנו הרבה יותר. הוא השתכנע אחרי שהסברנו לו שברוך השם (הוא היה אדם דתי), אני עובד ופרנסה לא חסרה לנו. הדבר פתח אצלו סכר והוא סיפר לנו כמה קשה המצב - לא אצלו, חס ושלום, שהרי גם לו, ברוך השם, יש פרנסה, אלא בבתים בהם הוא מבקר במסגרת עבודתו.
עלה בדעתי שהסטטיסטיקה שלו היא אולי המדויקת מכולן שהרי הוא ממש נכנס לכל בית ובית פנימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה