מאז הבחירות האחרונות, יש בי כעס על ירושלים. אולי שלא באשמתה, שהרי העיר עצמה לא עשתה לי כל רע. גם מרבית תושביה, דתיים, חילוניים וערבים - מעולם לא פגעו בי ואפילו הצביעו בניגוד לדעתי - מה בכך? בכל זאת הכעס היה שם. גם כשעניינים של הכרח אילצו אותי לבקר בה - ניסיתי להימנע. הקורונה כמובן שגם היא לא עזרה.
אבל ירושלים, עיר קסומה היא, ואחרי שעות ספורות, הצליחה להחזיר את אהבתי אליה.
מרפסת גדולה בקפה 'קפית' נשקפת לבריכה ענקית של חבצלות מים בגן הבוטני. זוג מלצרים חביבים, עושים מלאכתם נאמנה - מופיעים כשאתה נזקק להם, נעלמים כשאתה עסוק בענייניך. בשולחן לידי מנהל בית ספר מתנה את משנתו החינוכית לחבר שבא לסעוד איתו. מאחורי אשה צעירה מתיישבת ליד השולחן הכי מוצל - מחכה לסבתא שלה, מסבירה למלצרית שפעם בחודש הן נפגשות לארוחת צהרים.
גור חתולים ג'ינג'י מסתובב בין הרגליים, מגלה את התיק שלי ומתנפל עליו כצייד המוצא שלל רב. על כל כסא פנוי - ציפור דרור ואולי שתים או שלוש.
לפתע נכנס למרפסת חברי מהצבא - יואל סגל. כשהיינו סטודנטים, הייתי בא לבקר אותו כל כמה שבועות והוא זה שגילה לי את צפונות העיר הנפלאה הזאת. המסכה מסתירה את פניו, אבל הזקן, התלתלים, המשקפיים, האנגלית האמריקאית, תנועות הגוף הרזה, לא השתנו כלל.
אני עוצר את עצמי. איך יתכן? מעל שלושים שנה עברו. הבחור הצעיר הזה לא יכול להיות חברי מאותם הימים.
האם זה בן שלו? או אחיין? רציתי לגשת אליו, לשאול אותו: "אתה מכיר את משפחת סגל?" אבל לשם כך הייתי צריך לעטות על פני את המסכה השנואה ובכלל - מי פונה כך סתם לאנשים זרים בימי קורונה?
הנחתי לו לנפשו, אבל בינתיים הקסם כבר פעל את פעולתו ושוב הייתי מפוייס עם העיר הכל כך מיוחדת הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה