השבוע התקיימה בחינת הבגרות במחשבת ישראל. רובכם בוודאי אפילו לא שמתם לב. אבל הבת שלי בחרה להרחיב לבגרות דווקא מחשבת ישראל וכך לא רק שידעתי על הבחינה אלא אפילו התכוננתי אליה באופן אקטיבי.
למה בחרה דווקא מחשבת ישראל? מהסיבה הכי טובה שיש: שהמורה היה כריזמטי ומעניין. שנתיים נהנתה מהמקצוע והעמיקה בו ואני נהניתי לראות אותה הוגה בבעיות פילוסופיות "של גדולים". אלא שבסוף השנה השניה המורה עזב את בית הספר ומי שהחליף אותו לא ירש את הכריזמה שלו ועכשיו היא מתקשה. מה שנותר לי"ב היו "שמונה פרקים להרמב"ם" - וכך מצאתי את עצמי קורא ומקריא ודן בכתבי הרמב"ם.
פילוסופיה יהודית של ימי הביניים איננה פשוטה (גם לא זו הנוצרית או המוסלמית) משמעות המלים שונה ממשמעותן היום וכל נקודת המבט היא אחרת, דתית יותר, ובעיקר שונה מעולם המושגים שלנו. מדי פעם מתגנבים להגות גם מושגים מתחום המדע או הטכנולוגיה ואז ימי הביניים מתגלים במלא האנכרוניסטיות שלהם. "איך זה בכלל רלוונטי לחיים שלי היום?"
ובכל זאת, לאחר שהתרגלת לשפה ולקצב, מבצבצות מתוך הטקס השאלות הגדולות - אלה שגם היום אין לנו בשבילן תשובות. לא תמיד השאלות שהייתי שואל - אבל משנשאלו - אני מוצא אותן רלוונטיות ומעניינות: לימוד לשם מטרה מול לימוד לשם עצמו? המקיים את המצווה בגלל שהצליח להתגבר על ייצרו מול זה המקיים את המצווה כי בכלל לא עלה על דעתו לחטוא, מי מהם נעלה יותר? ועוד כהנה וכהנה.
כרגע נראה שהלך לה טוב בבחינה, ואבא שלה? זכה והחכים קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה