והדרת פני זקן

הרכבת שעליתי עליה היתה מלאה וצפופה. כבר מהפקק של האנשים שהיה על יד הדלת, הבנתי שגם מקום עמידה יהיה קשה להשיג וניסיתי להדחק לאמצע הקרון, שם לפחות יש מספיק מקום לנשום (במיוחד אם אתה גבוה). לפתע בחור צעיר קם מכיסאו ואמר לי: "בבקשה, שב אדוני". מרוב הלם פשוט אמרתי לו תודה והתישבתי. רק לאחר כמה רגעים האני הפנימי שלי התאושש והתמרד:
"רגע, אני עוד צעיר. אני יכול לעמוד ברכבת. אני לא צריך שיפנו לי מקום!"
אבל הוא היה כל כך נחמד וחברתו הביטה עליו במבט של: "אתה מלאך ממש" שלא אמרתי כלום. רק תהיתי איך אני באמת נראה בעיניים של מישהו אחר.