סוף סוף גם הבן הצעיר עזב את הבית ואחרי שלושים שנים של אבהות ללא הפסקה, הרגיש מיכאל שהוא חופשי. חופשי מהדאגה המתמדת לשלומם של אחרים. חופשי מהצורך להסיע ולהביא ולבשל ולדאוג ולפרנס. חופשי. חופשי כציפור דרור. חופשי לפרוש כנפיים ולעוף לאן שבא לו. לנסוק אל על עד לשמיים. הוא עמד באמצע הסלון ונפנף בידיו. סתם כדי להרגיש את התחושה. הוא לבד בבית, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. בהתחלה זה היה קצת קשה. בכל זאת שלושים שנה היה אבא במשרה מלאה, אבל היה בנפנוף הזה תחושה של שחרור והנאה. הוא הגביר את הקצב. תחושת החופש וההנאה גברה אף היא, עד שלפתע מצא את עצמו מרחף באוויר. יותר ויותר גבוה עד שהגיע למנורה של הסלון. הוא הקיף אותה שלוש פעמים ואז התעייף ונחת. "איזה כיף" אמר לעצמו.
למחרת הוא קם בבוקר כרגיל, פתח את כל החלונות בבית, שיתאוורר, שם מים לקפה, התגלח, צחצח את שיניו ונזכר שהוא חופשי. חופשי כמו ציפור דרור. שוב נפנף בידיו ושוב לאחר רגע או שניים באה התחושה הנעימה הזאת של הריחוף. הפעם זה היה יותר קל ובמהרה מצא את עצמו שוב חג מסביב למנורה. הפעם הגביר את המעגלים והקיף את כל התקרה של הסלון כמה פעמים עד שהתעייף ונחת חזרה. בימים הבאים חזר ותרגל זאת שוב ושוב ושמח לגלות שבכל פעם הכוח שלו רב יותר ושהוא יכול לעוף יותר רחוק ויותר גבוה לפני שהתחיל להתעייף. הוא ממש הרגיש איך הוא מתקדם. אחרי שבוע כבר יכל להקיף את כל הבית, על כל שתי קומותיו. פעם ועוד פעם ושלישית ובכלל לא התעייף. "זהו, אני מוכן, אני חופשי, כמו ציפור דרור" אמר לעצמו בערב כשהתקלח, "מחר, אני פורש את כנפי ועף - עד לשמים".
למחרת בבוקר, כל כך התרגש שאפילו לא טרח להתגלח ולצחצח את שיניו. הוא פשוט קם, פרש כנפיים ועף. סיבוב ראשון ושני ו"הנה אני מוכן". הוא תכנן לזנק לשמיים מהמרפסת של הקומה השניה, אבל כשהגיע לשם במעופו, גילה לאכזבתו שדלתות הזכוכית הגדולות של המרפסת סגורות. "לא נורא, אצא מהמרפסת הקדמית שבקומה הראשונה" אמר לעצמו ועף חזרה למטה, אלא שכשהגיע לשם גילה שגם שם דלתות הזכוכית האלו היו סגורות. הוא התלבט אם לנסות לצאת דרך אחד החלונות. פרט לדלתות הזכוכית הגדולות, שאר החלונות בבית היו קטנים וצרים והוא חשש שלא יצליח לעבור דרכם, אבל עכשיו שהיה ציפור דרור, הוא הרגיש שגופו קטן וקל יותר והחליט לנסות. כל החלונות בסלון היו סגורים. גם אלו בחדר השינה. הוא טס בבהלה לקומה השניה וגילה שגם שם כל החלונות סגורים. "לעזאזל", סינו לעצמו, "שכחתי לפתוח את החלונות בבוקר, לפני שהתחלתי לעוף" הוא ניסה לפתוח אותם ככה, מקיש בכוח על הידית, אבל היא לא זזה. הוא ניסה לנחות ולחזור ולהיות מי שהיה רק הבוקר, אבל גילה ששוב איננו מסוגל. שוב ושוב התעופף ברחבי הבית בהקפות מהירות, מקיש מדי פעם בבהילות על אחד החלונות שיפתח. עד הערב כבר התעייף, אבל גם כשנחת סוף סוף, על שולחן האוכל שבמטבח, נשאר כשהיה, ציפור דרור.
ציפור דרור הכלואה בכלוב ומחכה. מחכה שאחד הילדים יבוא לבקר ויהפוך אותה שוב - לאבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה