פעם היה חד-קרן שאהב לעשן. קראו לו אַבְרם. הוא גילה את זה במקרה ביום ההולדת של שיר הקטנה כשביקשו ממנו לחכות בינתיים בחצר האחורית של המטבח. עד שהגיע תורו לברך את כלת השמחה בהרבה מזל טוב (דבר שחדי-קרן מצטיינים בו במיוחד), יצאו לחצר סִיסוֹ וחיימי שני שוטפי הכלים של אוּלָם האירועים להפסקת סיגריה.
סיסו שלף את החפיסה והדליק שתיים - אחת לעצמו ואחת לחיימי. "מה אתם עושים?" שאל אברם בסקרנות. השילוב של קולו העבה והמבט התמים שעל פניו, היו יותר מדי בשביל חיימי והוא פרץ בצחוק היסטרי. "מעשנים, למה?" ואחרי רגע: "סיסו, איפה הנימוס שלך? תוציא אחת גם ל.. איך קוראים לך?" "אברם" "...לאברם". סיסו הדליק עוד סיגריה ודחף אותה לפיו של החד-קרן. אברם סגר את פיו על הסיגריה ולקח שאיפה עמוקה. היום היה קר והעשן מילא אותו בחמימות נעימה, ועוד משהו, איזה תחושה של קלילות ושל מֶרֶץ. "לא רע" הוא סינן בפה חצי סגור, מקפיד שהסיגריה לא תשמט משפתיו. זה היה כיף.
מאותו יום הוא התחיל לעשן. בהתחלה סיגריה אחת מדי פעם, אחר כך אחת ביום, אחר כך שתים וכעבור זמן כבר עשר או יותר. מאיפה חד-קרן משיג סיגריות? תשאלו. אז קודם כל - הוא תמיד יכול לקנות אותם. כן, בכל פעם שאתם מזמינים חד-קרן לברך במזל טוב מישהו במסיבות שלכם, החווה נותנת לו על כך סכום כסף קטן והחד קרן החסכן (ורובם כאלה) יכול עם הזמן לצבור לעצמו סכום לא רע בכלל. אבל למה לקנות סיגריות כשיש דרך כל כך קלה לשנורר אותן: אברם היה מסתובב ברחובות עד שהיה ניתקל במישהו שבדיוק מדליק סיגריה. אז היה ניגש אליו קרוב ואומר בקול הכי בס שלו ובמבט הכי תמים שיכל לגייס: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". לרוב הקורבן היה כל כך מופתע, שפשוט היה מוציא מהחפיסה שלו עוד אחת, מדליק ודוחף לאברם בפה. זה היה כל כך יותר פשוט מלקנות, ואפילו פתר לו את הבעיה הסבוכה של איך להדליק אותן בעצמו.
חדי קרן הן חיות ממוזלות והחיים של אברם היו די טובים. עד ליום הגורלי ההוא ביום ההולדת של שָנִי, כשרגע לפני שניגש לברך את הילדה, היא משכה את ראשו אליה במטרה לנשק אותו, אבל מיד עיוותה את פרצופה וקראה בקול גדול: "איכס, לחד קרן הזה יש ריח של סיגריות כמו לדודה קלרה". הדודה קלרה נעלבה, אבל מנהל החווה נאלץ להחזיר להורים של שָני את הכסף בתוספת פיצוי, הרחה אחת וגם הוא נאלץ להודות שאברם מסריח מסיגריות. "עד שאתה לא מפסיק לעשן - אין יותר ימי הולדת", פסק המנהל. מרבית ההזמנות של חדי-קרן הן לימי הולדת, בעיקר של ילדות מתחת גיל 12. כך שאברם הפך למובטל. נכון היה מדי פעם גם איזה חלטורה לוועדי עובדים, אבל אי אפשר באמת להתפרנס מזה.
אברם ניסה להגמל. באמת שניסה, אבל רק היה הולך ברחוב ורואה מישהו מדליק סיגריה - לא יכול היה להתאפק וישר היה ניגש אליו: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". העישון פשוט עשה לו כל כך טוב וכשלא עישן הרגיש עצבני וגם היה אוכל יותר מדי. בסוף ביקש מהמנהל שישלח אותו לחווה-ביער - מרכז גמילה מעישון שהיה ממוקם בהרים. למעשה החווה היתה מיועדת לאנשים, אבל לפנים משורת הדין הם הסכימו לקבל גם אותו. זה עבד. כמעט. בכל התקופה שהיה שם - לא עישן אפילו פעם אחת, כבר חשב שניגמל, אבל ביום שחזר לעיר והסתובב ברחובות, ברגע שראה מישהו מדליק סיגריה, לא יכל לעמוד בפני הפיתוי ושוב: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה" והכל חזר להיות כשהיה.
פעם היה גבר, מוסכניק, בחור פשוט וקשוח. במקרה גם הוא קראו לו אברם. זה לא שהוא היה מטבעו רע או שמרני, אבל החיים עשו אותו כזה. מגיל צעיר היה עליו לעבוד לפרנסתו. אפילו תיכון לא סיים. כל מה שהיה לו - בעבודה קשה ובעשר אצבעותיו השיג. אבל אברם היה חרוץ והיה לו חוש לאנשים ועם השנים התקדם ומפועל פשוט הפך לבעל המוסך. גם אישה נאה ומשכילה מצא לו. הם הכירו כשהיא נתקעה באמצע הדרך והוא נחלץ לעזרתה. בינתיים נולד להם גם ילד ואברם ניסה ככל יכולתו להתאים את עצמו לאורך חייו החדש והבורגני שגורלו זימן לו. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. למשל כשאישתו ביקשה שילכו לקונצרט ביחד הוא הצטרף אליה. אפילו השתדל ככל יכולתו שלא להרדם באמצע. אבל כשביקשה שיצטרף אליה להופעה של בלט, חלפה במוחו מחשבה על הפועלים שלו וזה כבר היה יותר מדי. למרות האכזבה שעל פניה של אשתו הוא סירב בכל תוקף. בסוף היא לקחה את משה, בנם הצעיר במקומו. אולי זה קשור ואולי לא, אבל עובדה שזמן מה אחר כך כששאלו אותו מה הוא רוצה כמתנה ליום ההולדת, אמר משה: "שחד-קרן יברך אותי במזל טוב". "אבל זה של בנות" הוא מחה. "אברם, שוב אתה מתחיל עם הפרימיטיביות הזאת. העולם התקדם כבר, תן לילד לבחור מה שהוא רוצה".
הוא נכנע, ועכשיו הם כאן בחווה של חדי הקרן. לפחות משה נראה מאושר, למעשה הוא קפץ משמחה כשהמנהל אמר לו שהוא יוכל לבחור בעצמו את החד-קרן שיברך אותו. "כל המועמדים לחצר המרכזית" הכריז המנהל ברמקול ובהדרגה יצאו חדי הקרן כל אחד מהמכלאה שלו. "אברם, לא קוראים לזה מכלאה, אצל חדי-קרן קוראים לזה החדר הפרטי שלו". הנה הם מסתובבים שם ומשה מתרוצץ בשמחה ביניהם. "זה רק אני, או שיש משהו נשי באיך שהם הולכים החדי-קרן האלה" סינן אברם לאישתו. "זה רק אתה אברם", ענתה לו בהשלמה, "אני רואָה שזה קשה לך, אז מה דעתך שתלך שם לפינה, תשב, תרגע, תפוס שלווה ואני בינתיים אשגיח על משה שלנו עד שיבחר".
"כל המועמדים לחצר המרכזית", הכריז המנהל ברמקול ואברם החד-קרן החליט שזו ההזדמנות שלו. הוא צעד זקוף וגאה לכיוון החצר. אבל כשעבר ליד המנהל, התעקש הלז להריח את נשימתו וישר שלח אותו להתבייש שם בפינה.
אברם המוסכניק התרווח על הספסל הנוח והסתכל בספקנות על החצר ועל חדי הקרן הצועדים בה בגנדרנות ועל בנו שמתרוצץ ביניהם. "תרגע, יהיה בסדר", הוא שכנע את עצמו ושלף מכיסו את חפיסת הסיגריות. כשלפתע: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". הקול הבס והמבט התמים עשו את שלהם: "משה, בוא הנה, מצאתי את החד קרן שיתאים ליום הולדת שלך".
התמונה, להמחשה בלבד, לקוחה מחוברת צביעה למבוגרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה