את להקת הרוק Little Feat גיליתי לפני שנים כשהייתי סטודנט: נכנסתי ל״התקליט״ - חנות התקליטים המיתולוגית שהיתה בהדר וקניתי לעצמי את התקליט החודשי שלי כשלפתע המוכר/D.J. רגע לפני שהדפיס לי את החשבון אמר לחבר שלו: ״את זה אתה חייב לשמוע״ ושם על המערכת את Dixy Chicken והניח את עטיפת התקליט עם התמונה המקסימה של ה Southern Belle מול הפרצוף שלי. השילוב של התמונה והמוזיקה הקופצנית עשו את שלהם ואני נשבתי בקסמם.
כשחיפשתי ״הופעות שוות״ לקראת הביקור שלנו בניו יורק, גיליתי להפתעתי שהם מופיעים יומיים אחרי שאנחנו נוחתים. הייתה לי התלבטות. הופעה של Old-timers יכולה להיות חוויה קסומה, אבל לפעמים היא עצובה או מביכה. חיפוש קצר באינטרנט העלה שרוב חברי הלהקה עדין בחיים ואפילו נוהגים לנגן ביחד. אבל מה שהכריע את הכף היה ה Venue - המקום בו היא תתקיים - תיאטרון סנט ג׳ורג׳. לא ששמעתי על המקום קודם, אבל הוא ממוקם ב Staten Island מה שאומר שבדרך הלוך נחצה במעבורת את המפרץ של ניו יורק ונראה אותו באור ובדרך חזרה נחצה שוב - הפעם בחושך עם כל האורות של העיר נוצצים מסביב.
אז קנינו כרטיסים.
יצא ערב קסום - הנוף מהמעבורת עשה את שלו והגענו במצב רוח מרומם. להקת החימום (גם הם אנשים שמזמן עברו את שנות החמישים שלהם) היתה אנרגטית וטובה והתיאטרון - התגלה כתיאטרון קלאסי - מאלה המוזהבים והמקושטים כל כך שבכל רגע אתה מצפה שהמלכה תצא למרפסת הגבוהה למעלה ותנפנף בחביבות לקהל.
ואז הם עלו - שני גיטריסטים, בסיסט, שני קלידנים, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן. הקצב הקופצני והאנרגיה לא אבדו עם השנים אבל מעליהם נוסף עוד משהו - משהו שבדרך כלל רואים רק בהופעות ג׳אז - אוסף של נגנים שנהנים לנגן ביחד ומכבדים אחד את השני. היה סולן והיה lead guitar ובכל זאת בתוך מכונת הקצב - כל פעם מישהו קיבל את התור ועשה את ״הדבר שלו״ מעל הקצב או מתחתיו או בתוכו. ולמרות המהירות של הנגינה והקופצנות שלה, היה גם משהו מאד נינוח בהופעה.
בדרך חזרה המעבורת היתה כמעט ריקה, אבל אלה שהיו אליה - רובם דיברו על ההופעה והאווירה הקסומה נמשכה כשברקע פסל החירות מואר כולו וניו יורק מצד אחד והחוף של ג׳רסי מצד שני עוטפים אותו כמסגרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה