ניו יורק, רחוב 81, עשר בלילה, עוד דקה מגיעה הרכבת, הבאה אחריה רק עוד רבע שעה. אנחנו יורדים במהירות במדרגות של התחתית ומעבירים את הכרטיסים. הרכבת בדיוק נכנסת. ריצה קצרה, זינוק פנימה. יש! אנחנו בפנים. הדלתות נסגרות והרכבת נוסעת. רק עכשיו אני מתפנה להסתכל סביבי ושם לב שהקרון שלנו כמעט ריק. פרט לי, אשתי ובתי כל שאר הנוסעים הם כושים. קצת מלחיץ, אבל במחשבה שניה - מה אתה מצפה בעשר בלילה על רכבת שמגיעה מהארלם. בדרך כלל אני משתדל לא להתייחס יותר מדי לעניין הזה של צבע העור או הגזע של אנשים, אבל בעשר בלילה על קרון שכל שאר נוסעיו כושים - זה משהו שגם בלי שתרצה - תופס את תשומת ליבך.
הכושי שיושב בצד שלי, לא רחוק ממני, בחור שרירי, נראה שקוע בענייניו. הכושי שמולו יותר בעייתי. ראשית הוא מגמד בגודלו את זה שיושב לידי ושנית הוא נע באי שקט על מושבו ומדי פעם משמיע קולות לא ברורים. בצד השני, המרוחק, של הקרון עוד מישהו ״רגיל״ ומולו עוד שניים שנראים קצת מטרידים. לוקח לי קצת זמן לקלוט שהקרח הקטן מבין השניים הוא בעצם בחורה. לפי איך שהראש שלה שמוט - משהו בבירור לא בסדר איתה, במקרה הטוב - יותר מדי אלכוהול.
בינתיים הכושי הענק שמולי קם ממקומו ושוב משמיע איזה קול לא ברור, גם לא ידידותי במיוחד. לא פשוט. דרוך, אני מנסה לעקוב אחריו ומצד שני בשום פנים ואופן לא לנעוץ בו מבטים (כלל מספר אחד ברכבת התחתית). אני ממקד את המבט על זה שיושב בצד שלי. תוהה מבלי משים האם הוא באמת בצד שלי - כלומר במקרה שחלילה יקרה משהו.
תחנה, רחוב 59 - על הרכבת עולה עוד כושית. הפעם במדים. מדי ה MTA - רשות התחבורה הציבורית של ניו יורק. חצי ממני בגובה ובגודל ובכל זאת גורמת לי להרגיש יותר טוב, אולי זה המדים. היא מצידה מבחינה בהוא הענק ומתחילה דווקא להרגיש פחות טוב, קוברת את פרצופה בתוך הטלפון הסלולרי שלה. בינתיים גם הזוג המוזר שם בצד השני מתחילים לנוע באי שקט במקומות שלהם.
תחנה, רחוב 42 (Times Square) - הרציף מלא אנשים. הענק עובר על פני ההיא במדים ויורד מהרכבת. גם ההם שם בצד השני יורדים. שטף של אנשים מכל הסוגים עולה לקרון וממלא אותו - שחורים ולבנים וצהובים, אלגנטיים וזרוקים, עשירים ועניים - ושוב זו ניו יורק שאני מכיר ואוהב.
עוד שתי תחנות יורדים.
הכושי שיושב בצד שלי, לא רחוק ממני, בחור שרירי, נראה שקוע בענייניו. הכושי שמולו יותר בעייתי. ראשית הוא מגמד בגודלו את זה שיושב לידי ושנית הוא נע באי שקט על מושבו ומדי פעם משמיע קולות לא ברורים. בצד השני, המרוחק, של הקרון עוד מישהו ״רגיל״ ומולו עוד שניים שנראים קצת מטרידים. לוקח לי קצת זמן לקלוט שהקרח הקטן מבין השניים הוא בעצם בחורה. לפי איך שהראש שלה שמוט - משהו בבירור לא בסדר איתה, במקרה הטוב - יותר מדי אלכוהול.
בינתיים הכושי הענק שמולי קם ממקומו ושוב משמיע איזה קול לא ברור, גם לא ידידותי במיוחד. לא פשוט. דרוך, אני מנסה לעקוב אחריו ומצד שני בשום פנים ואופן לא לנעוץ בו מבטים (כלל מספר אחד ברכבת התחתית). אני ממקד את המבט על זה שיושב בצד שלי. תוהה מבלי משים האם הוא באמת בצד שלי - כלומר במקרה שחלילה יקרה משהו.
תחנה, רחוב 59 - על הרכבת עולה עוד כושית. הפעם במדים. מדי ה MTA - רשות התחבורה הציבורית של ניו יורק. חצי ממני בגובה ובגודל ובכל זאת גורמת לי להרגיש יותר טוב, אולי זה המדים. היא מצידה מבחינה בהוא הענק ומתחילה דווקא להרגיש פחות טוב, קוברת את פרצופה בתוך הטלפון הסלולרי שלה. בינתיים גם הזוג המוזר שם בצד השני מתחילים לנוע באי שקט במקומות שלהם.
תחנה, רחוב 42 (Times Square) - הרציף מלא אנשים. הענק עובר על פני ההיא במדים ויורד מהרכבת. גם ההם שם בצד השני יורדים. שטף של אנשים מכל הסוגים עולה לקרון וממלא אותו - שחורים ולבנים וצהובים, אלגנטיים וזרוקים, עשירים ועניים - ושוב זו ניו יורק שאני מכיר ואוהב.
עוד שתי תחנות יורדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה