הכדור הצהוב

מי שמכיר אותו יגיד לכם שהוא "מצליחן", אחד שהחיים היטיבו איתו. עבודה טובה, אשה אוהבת, בית יפה וילדים מוצלחים. מה עוד אפשר לבקש? גם יגידו לכם שהוא אחד שאפשר לסמוך עליו, חבר טוב, עוזר בעת צרה. אם לא היו מתביישים אולי אפילו היו מודים שהם בעצם גם קצת מקנאים בו. על מה שיש לו ועל איך שהוא חי. אבל אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שכל זה רק בגלל שהם לא יודעים על הכדור הצהוב. בעצם, הוא לא יגיד לכם את זה. כי בשום פנים ואופן, אבל ממש בשום פנים ואופן הוא לא רוצה שמישהו אי פעם ידע על הכדור הצהוב.

כדור צהוב קטן, בגודל של חצי אספרין. כדור צהוב שהוא לוקח פעם ביום, בבוקר, מיד כשהוא קם, עוד לפני שהלך לשירותים. כבר שנים שהוא לוקח אותו. יום יום. בעצם עוד מכתה א'. מאז המקרה המוזר ההוא שתפסו אותו מצייר כל מני דברים על הקירות של בית הספר. הוא רצה להסביר להם למה ומה קרה, אבל הוא לא הצליח. אמא לקחה אותו לרופאה אחת והיא רשמה לו את הכדור הצהוב הזה ומאז הוא לוקח אותו. פעם ביום, בבוקר לפני שהוא קם מהמיטה. יום יום, בכל יום.

רק פעם אחת הוא לא לקח אותו. הוא היה אז בן עשרים ומשהו. קצת אחרי הצבא, השתחחר כקצין, בהצטיינות. בדיוק עבד באיזה מקום, לאסוף עוד קצת כסף לפני האוניברסיטה. תקופה של חופש, של שחרור ויום אחת החליט – היום אני לא לוקח, מה שיהיה יהיה.

ואכן היה. לעבודה הוא לא הגיע באותו היום. פשוט איבד את דרכו. העצים היו כל כך ססגוניים והציפור שהיתה על הענף שם למעלה שרה כל כך יפה. הוא פשוט היה חייב לעצור ולהקשיב: טו-טי-ווו, טו-טי-ווו... עד שראה את האוטובוס שלו חולף בתחנה מבלי לעצור – כי הוא לא היה שם – בתחנה, אלא פה - על יד העץ וזה היה כל כך מצחיק, שהוא היה חייב להתישב על המדרכה שלא יפול לכביש מרוב צחוק. כמה אנשים עצרו לידו מודאגים – שואלים אם אפשר לעזור. הוא לא הצליח לענות להם מרוב צחוק, אבל הם ראו שהוא שמח ועזבו אותו לנפשו. זה היה ממש מרגש, איך שהיה להם אכפת ממנו ושדאגו לו, ועוד אנשים זרים לגמרי, תארו לכם. הוא היה חייב לחבר על זה שיר - יצא מקסים השיר, עד כדי כך יפה שהוא גם הקריא אותו בקול רם לעוברים ושבים. אבל אז פחד שאחר כך הוא ישכח את המלים, ועל כן לקח מחברת מאחד האנשים שהתאספו שם ורשם אותן. עד היום יש לו את המחברת הזאת ומדי פעם הוא קורא בה את מילות השיר. מלים שבעיניו עדין נהדרות, למרות שגם הוא מודה שאינן מתחברות לכלל משפטים.

אחר כך, בערב, היה הקטע עם הבחורה ההיא בבר ההוא. איך קוראים לו? "פינת הנמל"? או אולי "דבשת הגמל?" לא חשוב, הבר הזה, בטח כבר לא קיים יותר, ובכלל איך הוא הגיע לשם? ואיך הוא פגש בבחורה ההיא? אפילו את שמה הוא לא זוכר, אבל לעולם לא ישכח את שפתיה האדומות וניגוד הצבעים מול הלובן של שיניה בכל פעם שצחקה. היא לבשה גם שמלה כחולה שהבליטה את זרועותיה החשופות ואיך שהושיטה אותן לעברו... והוא עבר לצד שלה של השולחן והושיט את ידיו שלו לעברה והכל נהיה כל כך מוחשי וחושני... מגע אירוטי של עור בעור והריח המשכר של שערה. חווית תחושות שמאז לא חווה כמוה ושעדין גורמת לליבו מדי פעם להחסיר פעימה, למרות שעד כמה שהוא יכול לזכור כל מה שעשו שם בפינה האפילה בסוף הבר היה רק להחזיק ידים ולצחקק.

הדבר הבא שהוא זוכר זה שהוא התעורר למחרת בבוקר במיטה שלו. ברגע שהוא הבין איפה הוא נמצא ומה קרה הוא מיד שלח את ידו ולקח כדור. כדור אחד צהוב קטן אותו הוא מקפיד מאז לקחת יום יום, כל יום.