שחור ולבן

הרמזור התחלף לאדום. על קו העצירה, זו ליד זו, ב.מ.וו שחורה ויונדאי לבנה. הב.מ.וו. קצת קדימה, "דורסת" את קו העצירה, היונדאי קצת לאחור, כמעט נוגעת אבל לא. בכל אחת יש רק נהג, גבר, כבן שלושים, מצליחן על פי דרכו.

ההוא בב.מ.וו. השחורה נכנס לעסקים בגיל צעיר. כמה סיכונים שעלו יפה והוא עכשיו עשיר. כל כך עשיר שכשאשתו הדוגמנית אמרה לו שהיא רוצה ב.מ.וו. הוא פשוט הלך וקנה לה אותו. בסוף היא העדיפה את הג'יפ הענקי שלהם והוא נשאר לנהוג בה, אבל היא תענוג אמיתי, איזה כוח, איזה אחיזת כביש... אבל עכשיו אין לו זמן לחשוב על זה, יש איזה 200,000 ש"ח שמונחים על כף המאזניים. אם הסחורה תגיע לחנויות עד שבוע לפני החג הוא הולך לעשות עוד "מכה" רצינית, אבל כרגע הסחורה עוד תקועה ביוון. "מה אכפת לי שבנמל של פיראוס יש שביתה" הוא נוהם בזעם לטלפון.

ההוא ביונדאי, שכיר, סוף סוף, לפני שנתיים, זיווה, שהוא מחזר אחריה עוד מהתיכון, נעתרה לו והם התחתנו. הילד הראשון נולד לא מזמן. בדיוק אז נפתחה גם קרן השתלמות הראשונה שלו. "זו הזדמנות", הוא אמר לאשתו: "עכשיו שאנחנו משפחה, נקנה אוטו חדש, משפחתי לשם שינוי". טוב לא ממש חדש, יד שלישית, אבל בכל זאת רק בן חמש. הוא אוהב אותו את האוטו הזה. לא כמו הטרנטה שהיה להם קודם. יש לו כוח וגם בפנים מרווח. אפילו כזה לחבר את הטלפון יש. לא שהוא ממש צריך את זה, מי כבר יתקשר אליו באמצע היום.

הוא מסתכל סביב, ימינה על הב.מ.וו. שמאלה על הרחוב הניצב, על האנשים שבתחנת האוטובוס. הרמזור של הולכי הרגל מתחלף. עוד רגע... אדום...צהוב.. רגל עד למטה על הגז והוא שועט קדימה. כן! יש לה כוח ליונדאי הזאת. הוא טס קדימה משאיר מאחור את כל שאר המכוניות הממתינות ברמזור.

היונדאי החולפת על פניו מחזירה לרגע את ההוא בב.מ.וו. מפיראוס הרחוקה לכאן ועכשיו. לרגע הוא שוכח לכעוס על הנציג של חברת הספנות. "חוצפן היונדאי הזה", הוא חושב, ומוריד רגל קלה על דוושת הבנזין. קצת, לא צריך יותר מזה. המנוע האדיר נכנס לפעולה ותוך שניות היונדאי נשאר הרחק מאחור. "זה כבר יראה לו", הוא חושב בסיפוק.

אבל ההוא ביונדאי נשאר שמח וטוב לב. כשהב.מ.וו. השחורה חולפת על פניו, הוא רק חושב: "היום, ביונדאי שלי, הצלחתי לרגע להשיג אפילו ב.מ.וו.".