יום שני, חיפה, אמצע פסטיבל הסרטים. אני לוקח הפסקה מהקולנוע ויורד לעיר התחתית. בערב מתקיים שם 'יריד וינטאג' או במילים יותר פשוטות: 'שוק שמונצס'. למה אני יורד לשם? קצת כדי לראות הרבה אנשים ובעיקר כי ב21:00 תתחיל הופעה של ריף כהן שאני 'מת' על האנרגיה והשמחה שיש במוזיקה שלה. בינתיים עד שההופעה תתחיל אני מסתובב בין הדוכנים. חייב להודות שכל השווקים האלה נראים לי אותו דבר. אותם דוכני בגדים משומשים, ואותם כלי בית ישנים וחפצי אומנות. אפילו המוכרים נראים לי אותם המוכרים עצמם, או שמא זה רק הדמיון שלי? באופן כמעט צפוי אני מוצא שם גם איש אחד שמסתובב בין הדוכנים כשנחש כרוך לצווארו. אם תשלמו לו הוא ירשה לכם להצטלם עם הנחש שלו. בעוד אני מתאכזב מהדלות של הדוכנים ומתפעל מהעושר של המגוון האנושי החולף על פניהם, השעה מתקרבת לתשע. איכשהו יוצא שבדיוק כשההופעה מתחילה אני נמצא שם - בצומת הראשית של הסמטאות ממש מול הבמה. איזה צרוף מקרים מוצלח (או שמע תכנון תת-הכרתי מעולה) כי אם קודם היה צפוף, הרי שעכשיו, מול הבמה, כבר בכלל אי אפשר לזוז ואנשים כמעט ונוגעים זה בזה ממש. מדי פעם כמה אנשים מסכנים מנסים לפלס את דרכם בתוך הקהל ונתקעים איפה שהוא בדרך.
פתאום אני מבחין באיש אחד שדווקא מצליח כבמטה קסם - ממש כמשה הקורע את ים סוף - לפלס את דרכו ולחצות את ההמון ללא קושי. רק כשהוא מתקרב אלי אני מזהה אותו והסוד מתפענח - זה האיש עם הנחש ולאן שהוא מפנה את הנחש - שם מתפנה לו מקום לעבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה