מחשבות על מצעד הגאווה I – למה מוריה?

כבר אחת עשרה שנים מתקיים בחיפה מצעד הגאווה. זו גם הפעם הרביעית שאני משתתף בו, קצת מתחיל להפוך להרגל וכמו עם כל הרגל יש גם דעיכה בעוצמת ההתרגשות והראשוניות של האירוע. כמו בשנה שעברה – המצעד מתחיל ברחוב מוריה. הפעם בצומת כרמליה, לא רחוק מאיפה שהתחיל בשנה שעברה. משם הוא ממשיך למרכז הכרמל ומשם ל"מסיבת הסיום" בגן האם.

יש משהו נהדר במצעד גאווה שהופך להרגל, משהו שמרמז על קבלה וסובלנות כלפי הקהילה הלהטב"ית בעיר ששוב אינם ענין של חידוש – משהו שמעיד שהעיקרון כבר הוכרע למרות שאין ספק שנשארו עוד הרבה פרטים קטנים כגדולים שדורשים תיקון. גם העובדה שהמצעד צועד ברחוב מוריה וב"מרכז" הכרמל – לב הבורגנות וה"מהוגנות" החיפאית מצביע על הניצחון והקבלה של הרעיון שהאדם הלהטב"י הוא ככל האדם ולא רק שיש לו זכויות אלא גם שראוי לו ולכולנו להאבק עליהן.

מצד שני, רחוב מוריה הוא גם לב הליברליות והקידמה החיפאית ומה שמובן מעליו שם לא בהכרח מובן מעליו בחלקים אחרים של העיר שמסיבות שונות הם שמרניים יותר. משום כך נראה לי שטוב יעשו המארגנים והעירייה אם בשנה הבאה יעבירו את המצעד גם לאזורים אחרים שם החשיפה והזכויות של הלהטב"ים פחות מובנות מעליהן. כחיפאי אני סולד מפרובוקציות ולכן לא הייתי מציע לקיים את המצעד בשכונה דתית או ערבית או אחרת שאינה רוצה בכך, אבל לקיים את המצעד ברחובות הראשיים של הדר או העיר התחתית בהחלט אפשר והדבר ייתן הזדמנות למגוון רחב יותר של אנשים להחשף למצעד ומכאן גם לאפשרות האישית שלהם ל"צאת מן הארון" או לקבל חבר או קרוב משפחה שיצא מן הארון.