קטליזטור (זרז)

בשיעורי הכימיה בתיכון למדנו על קטליזטור (catalyst) או בעברית – זרז. המיוחד בקטליזטור שהוא איננו "מגיב" וגם איננו "תוצר" ובכלל, הוא יוצא מהתגובה הכימית כפי שנכנס, ללא שינוי, ובכל זאת בלעדיו התגובה לא תתרחש. למי שלא בקי בכימיה – אפשר לחשוב על ערימה של ניירות. הם יכולים לעמוד שנים באוויר החדר ללא תגובה, אבל רק נקרב גפרור בוער והנה הנייר מתלקח עם החמצן שבאוויר לתגובה כימית מרשימה.

השבוע מצאתי עצמי נוסע ליבנה ברכבת לצורך ניחום אבלים (המנוחה ראויה לפוסט משל עצמה – על כן לא אפרט כאן). כשועל רכבות וותיק החלפתי לרכבת לבאר-שבע-דרך-אשדוד-ואשקלון כבר ב"אוניברסיטה" וכך מצאתי בקלות מקום ישיבה. כבר ב"ארלוזורוב" היו כל המקומות תפוסים ואנשים החלו גודשים את המעברים. על ידי יושב בחור מלא ועוסק בטלפון שלו. מולי שתי נשים, אחת נראית דתיה או לפחות מסורתית וגם היא עוסקת בטלפון שלה. על ידה אשה נוספת, נאה ומעט יותר צעירה וגם היא – עיניה בטלפון. הרכבת נוסעת וכל אחד מאיתנו עסוק בעניניו. ב"הגנה" כבר מתחיל להיות ממש צפוף. האשה הצעירה מרימה לרגע את עיניה מהטלפון ומבחינה שעל ידה עומד זוג מבוגר. טוב לא ממש מבוגר, כבני ששים ומשהו ובהחלט במצב טוב. "בבקשה, את יכולה לשבת" היא מציעה את מקומה לאשה שעומדת על ידה. "לא תודה, מאמי", עונה לה המבוגרת: "לא קשה לי לעמוד". תגובתה מוציאה אותי מהטלפון שלי (כן גם אני, איך נפלו גיבורים) ואני מתבונן במתרחש. הצעירה מציעה שוב והמבוגרת מסרבת שוב. מצד אחד – כן היא בהחלט יותר מבוגרת, מצד שני, היא נראית בכושר טוב וכמו מישהי שבהחלט יכולה לעמוד (גם פיזית וגם על דעתה). עוד פעם ופעמיים הצעירה מנסה ולבסוף מוותרת. המבוגרת, אולי כדרך להוכיר לה תודה אומרת לה: "תראי איזה חוסר מזל, סוף סוף שכנעתי את בעלי ליסוע פעם ברכבת במקום באוטו ותראי איזה צפיפות יש לנו".

"זה לא נורא, בבת ים יתחיל להתפנות" מנחמת אותה הצעירה.

 "את חושבת שזה צפוף, את צריכה לראות מה הולך כאן בבוקר" מוסיפה הדתיה.

"לפחות יש מקום לעמוד, לפעמים אפילו זה אין" אני תורם את חלקי.

מתפתחת שיחה קולחת בין ארבעתנו ובין הגברת המבוגרת ובעלה שגם הוא מצטרף לשיחה. בבת ים אכן העומס פוחת והגברת המבוגרת ובעלה מתישבים ברביעיה מאחורינו שהתפנתה בינתיים ובכך מתנתקים מהשיחה. אנחנו ממשיכים לדבר ולצחוק כל הדרך עד יבנה מערב שם אני וגם אחת הנשים יורדים מן הרכבת ופונים איש לדרכו.

תודה לך גברת מבוגרת שהיית הקטליזטור לאחת מנסיעות הרכבת הכי עליזות שהיו לי.

הארנק

רבע שעה מאז שהשעון צלצל ואני כבר כמעט מוכן לצאת לעבודה. צ'יק גרביים, צ'ק נעלים, התיק כאן, הפלאפון נשלף מהמטען וקופץ לכיס ימין. המוח, שחציו עוד ישן, בכלל לא מעורב בענין, הכל "על אוטומט". אם מישהו שם למעלה בקומה בעליונה התעורר - הוא כבר בעניני עבודה: האלגוריתם החדש שאני מקווה להריץ היום והניסוי שקבעתי להעמיד עם הבחור מציריך. זהו, לדרך – מפתח אוטו/בית לכיס שמאל, ארנק לכיס האחורי... בלימת חירום! כמו משאית שנתקעת בקיר אני נעצר על עומדי. היד "על אוטומט" מנסה שוב לגרוף את הארנק מהמקום שבו הוא אמור להיות, אבל... הוא בברור לא שם. פאניקה! "תרגע, בטח שוב שמת אותו באיזה מקום אחר" אני אומר לעצמי, נושם עמוק ומתחיל לחפש בכל ה"אתרים החשודים הקבועים": על הדלפק של פינת העבודה, על יד המחשב, על הדלפק של המטבח – אין. פאניקה (יותר גדולה). אולי על שולחן האוכל? - הוא ריק, למעט שלושה דפי טיוטה, שרידי שיעורי הבית של בתי מאתמול. - תרגע, בטח פשוט שמת אותו באיזה מקום אחר. - אבל איפה? לא על הפסנתר, לא ליד המערכת... כשאשתי צריכה לחפש משהו שנעלם היא תוקפת את הבעיה בצורה שקולה ורציונלית: "פשוט תנסה להזכר איפה ראית אותו לאחרונה ותמשיך משם". אני מנסה להזכר והפאניקה גוברת יותר: זה היה אתמול, בים! אחרי העבודה, פגשתי את אשתי ובתי בים. בדרך מהאוטו לחוף הרגשתי אותו בכיס האחרי, אבל מה אחרי זה? - הארנק נאבד בים! איזה יאוש... - תרגע, יותר הגיוני שכשחזרת הביתה שמת אותו איפה שהוא. זה לא לגמרי מרגיע אותי, אבל כן נותן לי רעיון איפה לחפש: בטח בחדר השינה או במקלחת, לשם נכנסתי כשחזרנו מהים: אני נכנס לחדר השינה ומחפש: לא על השידה ליד המיטה, לא בחדר המקלחת, לא על השידה של המראה, גם לא נפל על הרצפה. המהומה שאני מקים מעירה את אשתי. היא מגלה סימפטיה ומנסה לעזור: - איפה ראית אותו לאחרונה? - כשהלכתי אליכן בים. המסקנה האיומה נשארת ביננו מבלי להאמר: "בים". - לא, בטח שמת אותו איפה שהוא בבית. אני מנסה לשחזר את צעדי אתמול בערב:

הלכתי לחוף, הארנק עוד היה במכנסי. לקחתי מאשתי את בגד הים. חזרתי להחליף בגדים במלתחה, האם נפל במלתחה? – לא יתכן: אני זוכר שהסתכלתי על הרצפה הרטובה והמגעילה והקפדתי שכלום לא יפול.  את הבגדים גלגלתי היטב ולקחתי אתי חזרה, שמתי בשקית. האם יתכן שגנבי לי את הארנק כשהיינו במים? לא סביר- כשחזרנו לאוטו, הבגדים עדין היו מגוגלים היטב בשקית. אפילו הגנב הכי משקיען לא היה טורח לגלגל חזרה את הבגדים בדיוק באותו אופן. בבית – התקלחתי, ואכלנו, אחר כך עזרתי לבתי עם שיעורים שהיו לה (- כן, גם בקיץ צריך ללמוד, - איזה באסה. היא התמרדה והיו לנו חילוקי דעות בענין). ואחר כך לישון. יותר סביר ששמתי את הארנק איפה שהוא בבית מאשר שהוא נשכח/נגנב/נשאר בים, ובכל זאת - הוא לא כאן.

מה עושים? הארנק לא בא (הוא אפילו לא מטלפן). מכל החפצים שאפשר לאבד זה המעצבן ביותר (אולי רק הנייד מנצח אותו, אבל אליו לפחות אפשר לטלפן). כפרה הכסף שנאבד (500 ש"ח), הדיכאון האמיתי זה כרטיסי האשראי: "שלום לכם אלגוריתם נחמד וניסוי עם הבחור מציריך", "ברוכים הבאים שירותי לקוחות של כרטיסי אשראי" צריך לבטל, ואיך מסתדרים עד שישלחו את הכרטיס החלופי? הרי כולם נעלמו ביחד, ויש גם את רישיון הנהיגה – טוב, זה לפחות אפשר לחדש דרך האינטרנט ולהוציא כפל – עצור! איך תשלם באינטרנט בלי כרטיס אשראי? "אשתי, את יכולה להלוות לי מאה שקל?" יאוש מוחלט. - אולי תסע לים ותברר שם? - נו באמת, אם מי בדיוק לברר? אדוני המציל, אולי ראית אם הארנק שלי טבע?

בתהומות הייאוש, אני נזכר באחד מכרטיס אשראי של אשתי שעשה לה תרגיל מגעיל – הוא התחבא במשך כמה ימים וכשהיא התיאשה, ביטלה אותו והזמינה חדש הוא פתאם הופיע. בטח גם שלי עושים לי עכשיו משהו דומה, אבל שלושה ביחד – זה כבר קנוניה, מרד! אני מנסה לחזור לפסים רציונליים יותר. - תרגע, זה לא סביר שאבדת אותו בים, פשוט שמת אותו איפה שהוא, נסה להזכר!

אני מנסה שוב לשחזר את הערב... כן, נכון, לפני השינה, רציתי להתפייס עם בתי, התישבתי על ידה על המיטה שלה להגיד לה לילה טוב ולישר את ההדורים, שלא נלך לישון כועסים. בטח אז הארנק, שתמיד נמצא בכיס האחורי, הפריע לי בטוסיק ובהסח הדעת הוציאתי אותו ושמתי איפה שהוא אצלה בחדר. אני פותח את דלת חדרה ומחפש בזהירות, מקווה למצוא לפני שתתעורר. למצוא אינני מוצא, אבל היא רגישה לאורות ורעשים ודווקא כן מתעוררת: "אנירוצהלישון" היא ממלמלת בכעס. "אני מצטער, אבל אני לא מוצא את הארנק וחשבתי שאולי הוא כאן" אני אומר לה, מנסה להסתיר את הפאניקה שגואה בי מחדש. "הארנק שלך? הוא נפל לך מהשולחן אתמול, אז הרמתי אותו ושמתי חזרה על השולחן". "איזה שולחן?" אני שואל כאדם הנאחז בקש. "נו, שולחן האוכל, כשרבנו על השיעורים, עכשיו תן לישון" היא עונה ומתהפכת לצד השני. אני יוצא את חדרה וניגש לשולחן האוכל עליו מונחים שלושה דפי טיוטה של שיעורי בית. מתחת לאחד מהם מסתתר לו הארנק שלי. אני מרגיש כאילו ברגע זה ממש בתי היקרה נתנה לי מתנה: חמש מאות שקל, שלושה כרטיסי אשראי ורישיון נהיגה. חזרתי להיות אדם שלם. אני רוצה לגשת אליה ולהודות לה, אבל אני יודע שהיא לא תעריך זאת. במקום זה אני כותב על לוח ההודעות המשפחתי: "תודה לך, ילדה שלי". ויוצא לעבודה שמח וטוב לב, כמי שברגע זה ממש הוציאו לו את העז מביתו.

Guns N Roses

"…and on guitar – SLAAASH" כך מציג אקסל רוז הסולן האגדי של Guns N Roses את Slash הגיטריסט שלהם (האגדי לא פחות ממנו). Slash מצידו, מתחיל לפרוט על הגיטרה ובהדרגה הצלילים הבודדים הופכים למנגינה אדירה. מאיפה שאני יושב (בעצם עומד) אפשר רק בקושי לראות אותו, אבל המצלמה שמקרינה על המסכים הענקיים מתמקדת בגיטרה ובאצבעות שלו וכך אני מבחין בכל תנועה ממש כאילו הייתי שם על הבמה. אני מתבונן באצבעותיו הפורטות, עדיין באיטיות, כשלפתע אני מבחין במשהו כמו ניצוץ שנופל מהגיטרה שלו למטה ואחרי רגע עוד אחד ועוד אחד. אני פונה לבִּתי שנמצאת לידי – "הביטי, תווים מטפטפים מהגיטרה של !Slash" והיא מסתכלת ומסכימה איתי: "נכון, הנה עוד אחד"...

היום כשסיפרתי את זה לשותפַי לעבודה הסביר לי אחד מהם (מהנדס בחסד) שזה לא תווים שנטפו מהגיטרה שלו – אלא זיעה פשוטה שנבעה מהחום התל אביבי (אכן הרבה אנרגיה הוציאו שם על הבמה) וטיפות הזיעה שנטפו מהנגן, קיבלו ניצנוץ כשעברו באור הזרקורים שהיה מכוון לגיטרה.

הוא כמובן צודק הבחור הזה (כבר אמרתי שהוא מהנדס בחסד), ובכל זאת לא תמיד צריך להסביר ולפעמים מותר לדברים להשאֵר קצת בערפל (או ב Twilight Zone למי שמכיר את המושג או הסידרה). בכל אופן, גם בלי תווים שטיפטפו מהגיטרה של Slash - מי שהיה שם יסכים שעדין יש להם את ה"קסם" הזה – ואפילו הרבה ממנו.

אקטימל תות

בפעם הראשונה, חשבתי שזו סתם טעות שלי. היה כבר ערב כשגיליתי שחסר לנו חלב ולחם, והחלטתי לקפוץ לסופר החדש שנפתח על יד ביתנו. הסופר התגלה כמסביר פנים, עם מבחר עשיר של מוצרים שכולם מסודרים יפה. מבלי משים מצאתי את עצמי עורך שם קניות ממש. כשהגעתי למחלקת החלב, נזכרתי שחסר לנו אקטימל ושאחד מבנינו, זה שאוהב אקטימל במיוחד, יגיע מחר הביתה, אז הכנסתי גם חבילה של אקטימל לעגלה. כשהגעתי הביתה ופרקתי את המוצרים נזפה בי אשתי: "יכין, למה קנית אקטימל תות? אתה יודע שהבנים מעדיפים את הרגיל". "אוופס, סליחה" התנצלתי, "זה היה בטעות".

לא עברו כמה ימים ושוב מצאתי את עצמי קונה שם בסופר (הוא באמת נחמד). גם הפעם היה חסר לנו אקטימל - בסוף הילדים התפשרו ולמרות שכל אחד מהם הסביר לי בנפרד שהוא מעדיף את הרגיל על התות, הם גמרו את זה - ושוב מצאתי את עצמי מכניס חבילה של אקטימל לעגלה. רמת המודעות העצמית שלי בסופר בדרך כלל אינה גבוה ובעוד החלק התחתון של המוח (זה המחובר חזק לגוף) שולח את הידים למדפים השונים, החלק העליון של המוח עסוק בענינים שמעבר לכאן ועכשיו. בכל זאת כשהגעתי הביתה ואשתי נזפה בי: "יכין, למה קנית אקטימל תות? אתה יודע שהבנים מעדיפים את הרגיל". היתה לי תחושה חזקה שמשהו כאן לא בסדר, כי במעומעם דווקא זכרתי שכן בדקתי את האקטימל לפני שהכנסתי לעגלה ושהוא היה בטעם רגיל.

שבוע אחרי זה, החלטתי שהפעם הטעות לא תישנה וכשעברתי עם העגלה במחלקת החלב בדקתי היטב שהאקטימל בטעם רגיל לפני שהכנסתי לעגלה. ליתר בטחון בדקתי שוב ליד הקופה – הוא היה בטעם תות. לא התעצלתי וחזרתי למחלקת החלב והחלפתי למרות מחאותיהם של העומדים אחרי בתור. בבית אשתי נזפה בי: "יכין, למה קנית אקטימל תות? אתה יודע שהבנים מעדיפים את הרגיל". התבוננתי באריזת האקטימל. ציור חביב של תות שדה התבונן אלי בחזרה. שפשפתי את עיני. היה ברור שמשהו מוזר מתרחש כאן.

בפעם הבאה שהלכתי לסופר כבר הייתי בדריכות מקסימלית. כל כולי קשב וחושי מחודדים. אולי בגלל זה, כשלקחתי את אריזת האקטימל מן המדף (בטעם רגיל, בדקתי), הבחנתי בתנועה החשודה מאחורי אחד מגביעי הקוטג', כאילו משהו קטן התחמק שם אל מאחורי האריזה. מבלי למצמץ הושתתי את היד והזזתי את הקוטג'. יצור קטן בגובה של גביע קוטג' הביט בי בחזרה, היה לו שיער אדמוני ובגד שנראה ספק כמו שמלה ספק כמו תות שדה הפוך. לרגע הוא (או היא) קפא על מקומו אבל לפתע הושיט את שתי זרועותיו הקטנות בתנועה של כישוף – כאילו הוא מעביר איזה כוח ממנו והלאה. הסתכלתי בקו ישר לאן שזרועותיו כיוונו – היתה זו אריזת האקטימל שבידי שעכשיו כבר היתה בטעם תות. "אהה, תפסתי אותך על חם!" צעקתי, אבל כשהסתתי את מבטי חזרה אליו, או אליה, כי בליבי כבר כיניתי את היצור - פיית התות, היא כבר לא היתה שם. התחלתי לחפש בקדחתנות בין גביעי הקוטג', אחד ועוד אחד, הזזתי הצידה, בהחלה בזהירות ואחר כך ביתר מהירות, כשהנה: כן, ראיתי אותה, ושוב התחמקה, התחלתי להעיף אריזות לכל עבר, מתקרב יותר ויותר - עוד רגע ונגיע לקצה המקרר ושוב לא יהיה ליצור הזה לאן לברוח, אלא שאז מעדה רגלי והחליקה על הגבינה שעפה מאחד הגביעים, עוד רגע ואני נופל. חיוך ניצחון שובבי התפשט על פניה של פיית התות, חיוך שהקפיץ לי את הפיוזים ונסך בי כוחות מחודשים. בזינוק אדיר שלא היה מבייש אף שוער נבחרת שלחתי את ידַי לעברה ורגע לפני שנחתתי על הרצפה הצלחתי ללכוד אותה. ממש הרגשתי אותה מפרפרת בין ידַי, עד שבהדרגה אפסו כוחותיה והיא נרגעה.

כשקמתי והתישבתי על הרצפה מצאתי את עצמי מוקף במנהל הסופר, זבנית נרגשת ושני אנשי ביטחון. על הריצפה סביבי התגלגלו מכל עבר גביעי קוטג שבורים ושפוכים למחצה בתוך עיסת לכלוך לבנה. "אדוני אולי יכול להסביר לי מה הוא עושה?" פנה אלי מנהל הסופר בנימוס. ניסיתי להסביר, אבל המלים איכשהו נבלעו בגרוני ולא יצאו כמו שצריך. בסוף ביאושי הרמתי את שתי ידי העוטפות את הפייה: "הנה תראו בעצמכם". איש הביטחון תפס בידי ברגישות אך בנחישות ובהדרגה שחרר אותן אלא שאז הסתבר שמה שאני אוחז בידי הוא בקבוקון של אקטימל (בטעם תות כמובן).

אני מעדיף לחשוב שמנהל הסופר אולי בכל זאת האמין לי (האלטרנטיבה היא שהוא מאד ריחם עלי) כי בסך הכל יצאתי מהעסק די בזול: כמובן שהתחייבתי לא לחזור על המעשה, וגם נדרשתי לשלם על כל גביעי הקוטג שנהרסו, אבל בסופו של דבר העונש היחידי שחטפתי היה הרחקה לשבוע – כלומר התחייבתי שבמשך שבוע כף רגלי לא תדרוך בסופר.

בליבי כבר שכנעתי את עצמי שממילא עדיף לי לערוך את הקניות בנשר, שם גם המחירים זולים יותר, אלא שלאחר שבוע – הקירבה של הסופר לביתנו והמבחר העשיר של המוצרים בו עשו את שלהם ושוב מצאתי את עצמי נכנס בשעריו. בחשש הנדתי לשלום למנהל, אלא שהוא היה עסוק בוויכוח עם איזה לקוח שהתעקש שבשבוע שעבר קנה כאן קוטג' נהדר בטעם תות ושעכשיו הוא לא מצליח להשיג אותו שוב לא כאן ולא בשום מקום אחר...

מחשבות על מצעד הגאווה I – למה מוריה?

כבר אחת עשרה שנים מתקיים בחיפה מצעד הגאווה. זו גם הפעם הרביעית שאני משתתף בו, קצת מתחיל להפוך להרגל וכמו עם כל הרגל יש גם דעיכה בעוצמת ההתרגשות והראשוניות של האירוע. כמו בשנה שעברה – המצעד מתחיל ברחוב מוריה. הפעם בצומת כרמליה, לא רחוק מאיפה שהתחיל בשנה שעברה. משם הוא ממשיך למרכז הכרמל ומשם ל"מסיבת הסיום" בגן האם.

יש משהו נהדר במצעד גאווה שהופך להרגל, משהו שמרמז על קבלה וסובלנות כלפי הקהילה הלהטב"ית בעיר ששוב אינם ענין של חידוש – משהו שמעיד שהעיקרון כבר הוכרע למרות שאין ספק שנשארו עוד הרבה פרטים קטנים כגדולים שדורשים תיקון. גם העובדה שהמצעד צועד ברחוב מוריה וב"מרכז" הכרמל – לב הבורגנות וה"מהוגנות" החיפאית מצביע על הניצחון והקבלה של הרעיון שהאדם הלהטב"י הוא ככל האדם ולא רק שיש לו זכויות אלא גם שראוי לו ולכולנו להאבק עליהן.

מצד שני, רחוב מוריה הוא גם לב הליברליות והקידמה החיפאית ומה שמובן מעליו שם לא בהכרח מובן מעליו בחלקים אחרים של העיר שמסיבות שונות הם שמרניים יותר. משום כך נראה לי שטוב יעשו המארגנים והעירייה אם בשנה הבאה יעבירו את המצעד גם לאזורים אחרים שם החשיפה והזכויות של הלהטב"ים פחות מובנות מעליהן. כחיפאי אני סולד מפרובוקציות ולכן לא הייתי מציע לקיים את המצעד בשכונה דתית או ערבית או אחרת שאינה רוצה בכך, אבל לקיים את המצעד ברחובות הראשיים של הדר או העיר התחתית בהחלט אפשר והדבר ייתן הזדמנות למגוון רחב יותר של אנשים להחשף למצעד ומכאן גם לאפשרות האישית שלהם ל"צאת מן הארון" או לקבל חבר או קרוב משפחה שיצא מן הארון.