יום הזיכרון,
כמדי שנה רגלי נושאות אותי לחצר בית בירם.
לטקס יום הזיכרון של בית הספר התיכון שלי.
כמדי שנה תלמידי השכבות הבוגרות צועדים בסך
כמדי שנה הדגל מורם ואז מורד לחצי התורן
כמדי שנה מקריאים את שמות הנופלים בוגרי בית הספר.
מרוב פעמים ששמעתי את השמות האלה - הם כבר מוכרים לי
ובכל זאת אינני יודע עליהם דבר.
מי אתם? מה הייתם? היכן ולמה נפלתם?
...
שירת התקווה.
אני מחפש את חברי הטוב. גם הוא מגיע לטקס בכל שנה.
"אנחנו בספרייה" אומרת אשתו בטלפון. "אני תיכף מגיע
אליכם".
ושם בספרייה, כאילו מישהו קרא את מחשבותי:
מונחים על שולחן התצוגה, אוגדנים,
ממוינים לפי הא"ב, אחד לכל אחד מן הנופלים.
חלקם עבים ומלאים בחומר, אחרים מכילים רק דפים בודדים
אני ניגש ומעלעל. קודם בכמה של בני מחזור שלי,
אחר כך באקראי. שֵם פה, שֵם שָם.
"כל אחד מכם היה עולם מלא" אמר המספיד בטקס.
עם כל אוגדן כזה שאני פותח,
אני מבין טוב יותר עד כמה הוא צדק בדבריו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה