משא הזכרונות
יצא לכם פעם להרגיש שהעבר שלכם מכריע אתכם? שמשא הזכרונות והחוויות
שכבר עברתם כל כך כבד ועשיר שכאילו אין יותר מקום לעתיד? ידידי הטוב מייק חטף את
זה קשה במיוחד. פתאום מטיפוס בליין ומלא
שמחת חיים, הוא הפך לאדם מופנם, שקוע בעצמו ובהרהורים על עברו. כשהזמין אותי אל
ביתו בפעם השניה בתוך שבוע ושוב ירדנו על בקבוק של יין, מעלים זכרונות וטובעים בים
של נוסטלגיה סמיכה לצלילי Led Zeppelin - הלהקה
החביבה עלינו עוד מתקופת הצבא, כבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר. כשמייק נאנח ואמר לי
שמשא העבר מכריע אותו, יצאו לי ישר מהלב המלים: "הלוואי והייתי יכול עזור
לך".
לרגע, הוא השתתק, ואז אורו עיניו: "בעצם אולי יש דרך – אכפת לך
אם אני אעביר אליך את הזכרונות שלי? הם ממילא שלי ולא שלך, אז עליך בטח לא יכבידו
ואולי זה ישחרר אותי לחופשי"
"תעביר את הזיכרונות שלך אלי?? איך בדיוק תעשה את זה?"
שאלתי.
"טוב לא ממש אליך, אבל נגיד
- לרשותך, הנה, אני יכול עכשיו לרדת ולהעמיס אותם לבגאז' של האוטו
שלך".
לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא נראה יותר נלהב ומלא תקווה ממה
שראיתי אותו מזה זמן מה, אז פלטתי משהו כמו "whatever" ונתתי לו את המפתח
למכונית. הוא התרוצץ אנא ואנא ובעוד אני ממשיך לשבת על המרפסת וללגום מן היין
ראיתי אותו יורד למטה מספר פעמים ופותח את תא המטען של המכונית.
מה שלא עשה שם – כנראה עבד, כי כשעזבתי אותו כבר היה ממש במצב רוח
מרומם וכעבור יומים קבלתי ממנו whatsapp המבשר לי שהוא "עושה
חיים" בברצלונה.
אצלי לעומת זאת, המצב דווקא התחיל להתדרדר. זאת אומרת – בדרך כלל היה
בסדר, אבל בכל פעם שהייתי נכנס לאוטו הייתי מרגיש מן כבדות כזאת, מן חוסר חשק
לעשות משהו חדש, מן שקיעה בעבר, כאילו משא הזכרונות מכריע אותי. מצאתי עצמי נוסע
שוב ושוב לאותם מקומות מוכרים: הפאב של ימי כסטודנט, חוף הים בו ביליתי את ילדותי,
חצר בית הספר התיכון והרחבה שבין הסינימטק למה שהיה פעם מרתף 10 – איפה שכל ה"מגניבים"
הסתובבו בשנות ה 80. השיא היה כשנכנסתי לאוטו בכדי לנסוע לסוּפֵּר החדש שנפתח
בשכונה שלנו ("לרגל הפתיחה, עד 30% הנחה") אבל הגעתי לחניה של אותו סוּפֵּר
מָשְמִים בו אני רגיל לקנות כבר עשר שנים.
ערב אחד כשיצאתי לבלות עם חברים ומצאתי את עצמי מתעקש שהם יבואו לאסוף
אותי באוטו שלהם (היה ערב כֵּיפי) החלטתי שצריך לשים לזה סוף. התקשרתי למייק ואמרתי
לו שאני מתכוון לסלק את הזכרונות שלו מהבגאז' שלי ושיגיד לי בבקשה מה לעשות בהם.
תשובתו הלקונית היתה שהוא נמצא עכשיו במשחק כדורגל של בָּארסָה ושאעשה בזכרונות
שלו מה שבא לי כי הוא לא זקוק להם יותר. נחוש בהחלטתי ירדתי לאוטו ופתחתי את
הבגאז'. ענן סמיך של זכרונות ונוסטלגיה עטף אותי ("הו, הימים שלא ישובו
עוד"), אבל כשהענן הזה קצת התפזר ויכולתי להביט פנימה לתא המטען – הוא היה
ריק. זאת אומרת היתה שם שמיכת הפיקניק הישנה שלי והגלגל הרזרבי וכו' אבל שום דבר
משל מייק - אפילו לא אלבום תמונות או איזה חפץ למזכרת.
את השבוע שאחר כך ביליתי בחיפושים באינטרנט אחר "מגָרשי
זכרונות" וטלפונים ל"מתקשרים" למיניהם, אבל לשווא. לא הצלחתי להוציא
את זכרונותיו של מייק מתא המטען. אחד המתקשרים אפילו הסביר לי שזה מצב סבוך במיוחד
כיוון שאֵלו לא הזכרונות שלי ולכן אין לי בעצם שום שליטה עליהם או חסינות מפניהם
כפי שהיה אילו כן היו שלי.
כמוצא אחרון פרסמתי מודעה ב"יד 2": למכירה, טויוטה קורולה...
במצב מצויין, מלאה בזכרונות". גם על חלון הרכב הדבקתי מודעה בנוסח זהה. ימים
ספורים אחר כך בעודי תקוע בפקק ברחוב מוריה, הוגה בעגמומיות בעבר, שמתי לב שהנהג
לידי מסמן לי לפתוח את החלון. ממראהו ה"ערסי" חששתי שהוא עומד לצעוק עלי
על שלא נסעתי מספיק מהר (או שאולי נסעתי מהר מדי) אבל פניו העלו חיוך אז פתחתי את
החלון:
-אני אתן לך עשר אלף עליו
-מה איתך? האוטו הזה שווה לפחות 15 אלף
- עזוב, לא תקבל 15 בחיים, אני – עכשיו נותן לך 10 אלף ביד, מזומן –
בלי בדיקה בלי כלום
- יש לך 10 אלף ש"ח כאן
במזומן?
-בטח, תעצור בצד – אני אראה לך
עצרתי את הרכב, במקרה יצא מול הדואר של מוריה...
...את דרכי הביתה כבר המשכתי ברגל. בדרך עצרתי בסוכנות הנסיעות בחוֹרֵב
וקניתי כרטיס טיסה לברצלונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה