השבוע זכיתי להשתתף בטקס סיום התואר השני של בִּתי הבכורה במכון וויצמן. טקס חביב ומרגש שהצליח לשמור על האיזון הנכון בין "פומפוזיות" ו"צניעות" ובין נאומים ונקודות מבט אישיות ובין לבין לשלב כמה שירים של להקת "ג'יין בורדו" החביבה אלי במיוחד. בסיום הטקס באופן הטבעי ביותר לשירת התקווה הקהל התבקש לקום.
יהיה מי שישאל – למה בעצם שרים את ההימנון? אילו היה השואל נוכח בטקס, היה מגלה שנאמרו בו הרבה תודות: למשפחות, לסטודנטים עצמם שהעשירו את המדע בתגליותיהם, למרצים שהנחו ולימדו, לצוות המינהלי ואפילו למכון ולמדרשת פיינברג שבמסגרתם הכל התרחש. רק תודה אחת היתה חסרה שם – תודה למדינת ישראל, זאת שנתנה את התקציב והביטחון והחופש האקדמי לעסוק במדע ובלימוד וביצירה. זה בסדר שלא אמרו לה תודה – שהרי מה שנתנה אמור להיות מובן מאליו - ממש כמו שמובן מאליו שבסוף שרו את ההימנון שלה. צריך רק להרחיק שבעים שנה אחורה או שלוש מאות ק"מ צפונה, מזרחה או דרומה (טוב גם ימה אם רוצים) להיזכר עד כמה ה"מובן מאליו" הזה דווקא אינו דבר המובן מעליו.
לבסוף, דווקא בגלל הדיון שיש לאחרונה על ההימנון, הקשבתי היטב למילותיו ואני נאלץ להסכים שאין בו הרבה שידבר אל האדם הערבי. אבל אם תתעקשו מספיק אין בו גם יותר מדי שמדבר אלי כיהודי שנולד לאחר קום המדינה. מצד שני הוא אומר הכל לאנשים שבזכותם המדינה קיימת ושקבעו את ההימנון. "אז אולי הגיע הזמן להחליף אותו?" לדעתי, התשובה היא: "לא". למה? כי כל מהותו של ההימנון הוא בהיותו "סמל" וסמל שמחליפים בכדי שיתאים לרוח הזמן - דרכו שמאבד את כוחו כסמל. מה גם שהשאלה מי אנחנו ולאן פנינו מועדות (כמדינה) יש לה תשובות כמספר האנשים שתשאלו ועל כן עדיף שההימנון שיאחד אותם יהיה קצת ארכאי.
ובכל זאת לענין הערבים – הייתי רוצה שיהיה להם קל יותר להזדהות עם ההימנון. אני רוצה בזה עד כדי כך שאילו היו באים ומציעים לי את הגירסה שלהם ל"ישראליות" – כזאת שהיתה מקובלת על כולם או לפחות מרביתם, הייתי שמח להוסיף אותה כבית נוסף להמנון שלי (ואם אפשר גם עם מנגינה טיפה יותר עליזה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה