ברכבת צפונה, מתל אביב לחיפה.
איזה מזל, הצלחתי לתפוס מקום ישיבה. אני מסתכל סביבי לראות מי הנוסעים
שלידי:
ליד החלון, זוג נשים ערביות. כל אחת, ראשה עטוף במטפחת ראש. אחת מהן
עוסקת בערימה של ניירות. עד כמה שאני יכול לשפוט, היא כנראה בודקת בחינות (לא
בטוח, זה בערבית).
ליד החלון ממול, זוג חיילים. לפי התג שעל הכתף, שניהם מאותה היחידה.
האחד ישן כל הדרך. השני מדי פעם פוקח עין להציץ איפה אנחנו.
במעבר – אני ועוד שלוש נשים מבוגרות. אחת מולי ושתיים בצד השני (גילוי
נאות, אני כנראה צעיר מהן בפחות מחמש שנים). כל הדרך הן מדברות. אחת במבטא רומני,
אחת במבטא רוסי ואחת בלי מבטא (כלומר במבטא ישראלי). הן מדברות על השכנים של האחת,
הבריאות של השניה והילדים של השלישית.
אולי אני תמים, אבל אני אוהב את הנוף האנושי של ארצנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה