נאה דורש ונאה מקיים
בתרבויות מסוימות, היכולת של אדם לאכול חריף היא מדד חשוב לגבריות
שלו. כך אנשים מוצאים עצמם דוחפים לפיהם פלפל חריף שלם או כפית שלמה של זחוג ובתמורה
כל חבריהם ממלמלים "גבר גבר" בהתפעלות (או לחילופין אומרים: "זה
כלום" ודוחפים לפיהם שלהם שני פלפלים או שתי כפיות של זחוג).
מצד אבי, אני בן לעדה הפולנית ועל כן פטור מהמבחן הזה. בכל זאת, בשנים
שמיד אחרי הצבא, פיתחתי חיבה לאוכל חריף ומצאתי עצמי משתתף בויכוחים ארוכים על
השאלה איזה זחוג שווה יותר: האדום או הירוק (כמובן שהירוק). עם השנים הגנים
הפולניים התמרדו וכבר הרבה זמן שאינני אוכל אוכל ממש חריף.
לא מזמן יצא לי לשבת במסעדה עם כמה חברים מתקופת הצבא וכשאחד מהם פנה
למלצרית וביקש שתביא לנו חריף, אמרתי לו: "I don't do
these things no more ". "מה, אתה לא יכול לאכול חריף?" "אני
יכול, אבל אחר כך אני מתחרט על כך" השבתי לו. כשהגיעה הצלוחית הקטנה עם הירוק
הירוק הזה וכולם טבלו בהנאה לא יכולתי להתאפק ולקחתי קמצוץ קטן. זה היה חריף! אבל
זה גם היה טעים מאד וכך מצאתי עצמי לוקח קמצוץ נוסף ואולי אפילו שלישי...
...בארבע לפנות בוקר כשהתעוררתי כבר התחרטתי על כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה