שיקמונה

שיקמונה

שנים מהקולגות שלי לעבודה נמצאים כעת בחו"ל. מה שרציתי להספיק בטרם ישובו – כבר עשוי ומה שנותר עוד לעשות - תלוי בחזרתם. כך מצאתי עצמי מטייל ביום חמישי בצהרים על חוף הים עם אשתי. כל חיי מהווה לי החוף הזה תפאורת רקע, ובכל זאת בכל פעם שאני קשוב לו הוא מגלה לי עוד איזה סוד קטן.

רגלינו נושאות אותנו צפונה, והנה אנו למרגלות התל של שקמונה – אחת משלוש הערים העתיקות ששכנו בשטח שהיום חיפה. גבעה נמוכה שרבע ממנה נחצב בחפירה ארכיאולוגית, מעט מבנים המבצבצים מן האדמה שנחפרה באותן החפירות וחוף ים חרוץ בבריכות ותעלות עגולות או ישרות או ניצבות ולפיכך מעשי ידי אדם. אני מביט בהם, בשרידים העתיקים: כאן שורה של אבנים גדולות, שם קיר מאבנים קטנות. פה טיח, שם פסיפס. מבלי משים אני מרגיש צורך לתת פירוש למה שאני רואה.

שיקמונה לא היתה עיר גדולה או חשובה וגם יהודית לא היתה ואולי בשל כך בכל התל יש רק שלט אחד קטן המספר בקצרה את תולדות המקום וגם הוא בצד השני של התל הרחק ממני. אבל השרידים כמו דורשים שיפרשו אותם ומה שאינני יודע – אני ממציא מדמיוני: הנה האבנים האלה שאני דורך עליהן – בוודאי שימשו כרחוב. הקיר ההוא – בוודאי שימש לחומת מגן. והחדר שם העמוק ללא דלת או חלון – בוודאי שימש לאגירת מים או מזון, ושם – הבריכה – בוודאי שימשה לרחצה הרי היא בדיוק בעומק של אדם ומוגנת היטב מן הגלים.

בקצה התל אני מבחין בדוכיפת מחטט ומנקר בסבך. "הי דוכיפת", אני שואל אותו: "האם אתה יודע שאתה משמש כציפור הלאומית שלנו?" "לא", הוא עונה לי, "אבל אני יודע שאילו תולעים והן משמשות אותי לאכילה".