האהבות שלי - מחווה לג'וזי כץ

יום רביעי, הסוף של "ברברה", הסערה שהזכירה לי שיש דבר כזה כמו "חורף אמיתי". אני ואישתי וזוג חברים נוסעים ברוח ובגשם לתל אביב. היכל התרבות. ערב מחווה לג'וזי כץ. שלומי שבן, יעל קראוס, קרן אן, ברי סחרוב, אפרת גוש, אלון עדר ועוד כמה אמנים שאנחנו אוהבים ישירו משיריה. היה ברור שזה הולך להיות ערב של נוסטלגיה, אבל מה בכך? אני פתי (sucker) של נוסטלגיה ובמינון הנכון זה עושה לי טוב.

תמונות שלה על המסך, ואני נזכר איזה בחורה יפה היא היתה. החבר'ה שעל הבמה - שרים ומנגנים את השירים שלה ואני מגלה מחדש עד כמה ארוגים לתוכי השירים האלה, עם המבטא האמריקאי שניסתה להסתיר וכמעט הצליחה, לפחות ממני. הופתעתי בפעם הראשונה שמישהו הסב את תשומת ליבי למבטא הזה, אבל מאז שוב לא יכולתי שלא לחוש בו. "אז מה? אז מה? אז מה?" כמו ששרו שלומי שבן, יעל קראוס ואסף אמדורסקי.

בין ההחלטה שלהם להביא את האביב לתל אביב, לבין השמש שכבר שוקעת על העולם והנה כבר טובעת בתוך הים, חזרתי להיות בן עשרים (ואולי בן שש עשרה). הכל הפך תמים כל כך ומלא בפלא, פלא של אדם צעיר שהעולם כולו עוד מונח לפניו. אז מה אם עברו מאז ארבעים שנה או יותר? עדיין יש פלאות שמחכים שנגלה ועדיין אפשר לפעמים להיות תמים ולהאמין שאם רק נענה לשוטרת בשלילה, נצליח להביא את האביב לתל אביב.

היו גם רגעים שהרגשתי זקן. המצלמה התמקדה בפניה של האישה היפה הזו שישבה בקהל וראית כמה היא מתרגשת. היא עדיין אישה יפה. אבל הבחורה המהממת שהיתה על המסך, זאת שכולם רצו לרקוד איתה, כבר איננה. רוב האמנים היו צעירים יחסית לג'וזי כץ (נגיד שלומי שבן בואך מיקה קרני) אבל היה שם גם אלי מגן שניגן ושר עם ג'וזי ושמוליק בגלגול השני של החלונות הגבוהים (בגלגול הראשון היה שם אריק איינשטין שמגיע לו לפחות פוסט משל עצמו). עולה אלי מגן על הבמה, הוא והקונטרה בס שלו ואני מסתכל עליו ורואה ילד, ילד בן שבעים וחמש, תמים, ממזרי, הוא כבר בשלב בחיים שהוא יכול להגיד מה שהוא רוצה והוא אומר - "האמת היא שכולנו היינו מאוהבים בה. אני הייתי מאוהב בה". אחר כך בתפנית חדה הוא מבצע את "חייל של שוקולד" להזכיר לנו שלא הכל שוקולד בחיים.

איך אמרתי לחבר - הרגשתי צעיר וזקן בעת ובעונה אחת ובעיקר מאושר, מאושר שיצא לי להתחבר אל כל היופי הזה, גם אז כשזה קרה וגם כאן על הבמה, באולם הזה של היכל התרבות.

יומיים עברו מאז ועדיין מתנגן בראשי השיר שג'וזי כץ ביצעה יחד עם צביקה פיק. שיר שנקרא "פרפרה" ושכל השנים האלה חשבתי שנקרא "ברברה" כמו אותה הסופה שליוותה אותנו לתל אביב. שיר שקרוב לליבי במיוחד כי בדיוק התאהבתי במישהי כששמעתי אותו לראשונה. שוב אינני זוכר מי היא ומה שמה, אבל מתיקות התחושה מאז עדין מתעוררת בכל פעם שאני שומע את השיר הזה.

הלוך הלכו העצים…

 הלוך הלכו העצים…

כשהייתי ילד, מכל סיפורי התנ"ך הכי אהבתי את משל יותם. "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך"... אני עדיין שומע באוזני רוחי את קולו הערב של סבא. הוא היה מדקלם לי בעל פה את הפסוקים תוך ששנינו היינו מטיילים יד ביד בגן שהיה מאחורי הבית שלו. כשהיינו מגיעים אל עץ הזית העתיק והמפותל שהיה ליד הגדר, הוא היה עוצר: "...ויאמרו לזית, מְלוכָה עלינו", אבל הזית לא הסכים. אז היינו מטיילים אל התאנה שצמחה ליד באר המים שבאמצע הגן והוא שוב היה נעצר: "… ויאמרו לתאנה, לכי את מָלכִי עלינו", אבל גם התאנה סרבה. כך היינו הולכים מעץ לעץ, עד שלבסוף היינו מגיעים אל הקצה המרוחק של הגן, שם היה שיח קוצני גדול. "... ויאמרו כל העצים אל האטד, לך אתה מְלָך עלינו" והאטד, שאין בו שום תועלת, דווקא הסכים. אבל זה כמובן לא עלה יפה ומהר מאוד "ותצא אש מהאטד ותאכל את ארזי הלבנון". 

אחר כך סבא היה שותק. נותן לדבריו לשקוע. כשהיה מתחיל להחשיך, היינו מסתובבים וחוזרים חזרה לכיוון הבית: "הם יכלו שהזית המפואר הזה יהיה המלך שלהם", היה נאנח, "או התאנה המופלאה הזו - או, הכי טוב, ששניהם ביחד יהיו להם למלך ומלכה. אם היו מציעים להם מלכות משותפת, אולי אפילו מתחנפים אליהם קצת, אני בטוח שבסוף היו מסכימים. אבל לא, הטיפשים האלה ויתרו בקלות והלכו אל האטד. חשבו שבגלל שהוא כלומניק, יהיה להם קל לכופף אותו לאן שירצו. היטב היטב הם נכוו ממנו. כל כך, שמרוב הבושה על מה שעשו, הם הפסיקו ללכת והפסיקו לדבר והיום נדיר שתתפוס אותם בכך".

הייתי אז בכתה ד' ולקח לי כמה רגעים עד שהבנתי, או לפחות נדמה היה לי שהבנתי, למה הוא מתכוון.

"סבא, אתה רוצה להגיד לי שלפני זה העצים היו ממש הולכים ומדברים, ככה כמו שאני ואתה עושים עכשיו?"

ניצוץ שובבי עלה בעיניו כשענה לי, אבל פניו נשארו רציניים לגמרי: "כמובן, הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך - הם יכלו ללכת לאן שרצו, ממש כמוני וכמוך. אתה לא מתאר לעצמך איזה בלגן זה היה, הנה הזית הזה, שכמעט היה מלך, הוא היה מאוהב בתאנה וכל ערב היה הולך אליה ויושב אצלה על שפת הבאר".

באותו הלילה, מרוב המחשבות, התקשיתי לישון. מוקדם בבוקר, כשרק הפציעה השמש, יצאתי לגן, עדין יחף ובפיג'מה ו"תפסתי" את הזית יושב על שפת הבאר, ממש ליד התאנה.

"זית, מה אתה עושה פה?" שאלתי, "אתה אמור להיות שם ליד הגדר".

"באתי לבקר את אהובתי התאנה", הוא ענה, מניד לאט לאט את ענפיו הכבדים.

"יותר נכון, הוא בא לפלרטט איתי", צחקקה התאנה, ופנתה אל הזית: "אל תחשוב שלא הרגשתי איך השורשים שלך נצמדים וממששים את שלי".

"אבל חשבתי שמאז המקרה עם האטד, אתם כבר לא יכולים ללכת", מחיתי בפניהם.

התאנה הסמיקה קצת והשתתקה, אבל הזית השיר אלי שניים מענפיו ואמר:

"כמובן שאנחנו יכולים לדבר וללכת, אבל מאז הפשלה ההיא, אנחנו מעדיפים שהאנשים לא יתפסו אותנו בכך".

אחר כך רשרש בענפיו והוסיף:"אז אתה, בבקשה, אל תספר לסבא שלך כלום".

"עזוב אותו, הוא ילד, ממילא אף אחד לא יאמין לו", ענתה לו התאנה.

נהיה לי קר, אז חזרתי הביתה למיטה. מאוחר יותר כשיצאתי שוב לגן, הפעם עם סבא, הזית כבר היה במקומו הקבוע ליד הגדר ואני שמרתי את סודו בשביל לא להביך אותו בפני סבא.

רק אחר כך כשכבר הייתי בבית שלי, לא יכולתי להתאפק יותר וסיפרתי את כל העניין לאמא ולאבא. אז הבנתי שהתאנה צדקה. באמת אף אחד לא האמין לי. "אני אדבר עם אבא, שלא יכניס לילד שטויות לראש", כך אמרה אמא שלי לאבא שלי ואני הבנתי שהם מדברים על סבא.

הרבה שנים לא ביקרתי שם ורק עכשיו, כששבתי מחו"ל להלוויה של אימי, הזדמן לי סוף סוף לבקר גם שם, בבית הישן של סבא. הדיירים שגרו שם עכשיו בשכירות, בכלל לא הכירו אותו. גם מהגן של סבא לא היה להם אכפת, פרט לטענות שהיו להם שהביוב כל הזמן פורץ שם ושזה מסריח.

יצאתי לגן לבדוק את טענותיהם. הוא היה עצוב ומוזנח, אבל פרט לכך השתנתה רק במעט. ליד הבאר הישנה עמדה אותה התאנה, מעט שפופה ומקומטת יותר. לא רחוק ממנה, בצידו השני של הבאר, הרחק מהגדר שלו עמד לידה הזית העתיק. "כך יותר טוב לכולם", הוא לחש לי כשהדיירים התרחקו קצת חזרה הביתה. התאנה הגיבה לדבריו בצחקוק קל.

האינסטלטור שהבאתי לפתור את הדליפה של הביוב, התעקש שנצטרך לעקור גם את התאנה וגם את הזית. השורשים שלהם חדרו עמוק לצנרת של הביוב ואין שום דרך לתקן את זה.

אני לא חושב שהוא הבין אותי כשעניתי לו שהוא יצטרך למצוא פתרון אחר, כי לעולם לא אוכל לכרות את המלך והמלכה של העצים.

טקס תה

שבת בבוקר.

ראשית, אני מפנה את כל הדיסקים ושאר הזבל שהצטבר על הפטיפון.

אחר כך אני שם תקליט ישן של Claude Bolling ו Jean-Pierre Rampal.

כשצלילי הפסנתר וחליל-הצד מתחילים להתנגן, אני ניגש למטבח ומוציא מאחד המדפים העליונים את הקומקום הקטן השחור והכבד. קומקום של ברזל יצוק.

במגרה השניה, אני מוצא את התיון שמתאים לו.

אחר כך אני נובר במדף התה ומוציא קופסת מתכת ישנה. "ארל גריי של ויסוצקי" כתוב אליה,

אבל אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו.

העלים בפנים הם אמנם עלי תה ארל גריי, אבל מתוצרת חברת "Ahmad Tea - London".

קשה להשיג אותם בארץ בקופסת מתכת, אז אני קונה אותם באריזת קרטון ומכניס לקופסאת המתכת הישנה - כך הם נשמרים טוב יותר.

בזהירות אני מודד שלוש כפיות עלי תה ושם בתיון.

עכשיו תור המים - מהברז לבריטה, מהבריטה לקומקום החשמלי וקדימה לרתוח.

לברזל יצוק יש קיבולת חום גבוהה - מה שאומר שאם אשפוך לתוך הקומקום שחור את המים הרותחים כך סתם - עד שהוא יתחמם - הם יתקררו.

אז אני ממלא בו קצת מים ושם אותו בינתיים על האש - שיתחמם במקביל.

אם עושים כל זאת מספיק לאט ובכוונה - בינתיים כבר נגמר הצד בתקליט. אני חוזר לפטיפון והופך צד.

עוד נעימה אחת של פסנתר וחליל צד והמים רותחים.

הקומקום השחור יורד מהאש, והתיון נכנס לתוכו. את המים הרותחים אני יוצק מעליהם.

כשהקומקום השחור מלא, אני מכסה במכסה הקטן - שלא יתקרר.

כמה דקות לתת לתה להתמצות.

אני בוחר את הספל עם העיטורים היפניים - היש ספל טוב מזה לטקס תה?

כפית של דבש, ואני יוצק את התה בעדינות, משאיר בדיוק ס"מ מהקצה - חצי ס"מ לחלב וחצי ס"מ שלא ישפך.

חלב ועכשיו - לערבב ולהתיישב.

אני חופן את ספל התה בשתי ידי. נהנה מחומו ולוקח לגימה ראשונה.

התקליט הסתיים.

שקט.

לכמה דקות כל מה שקיים בעולם זה ספל תה חם עם דבש וחלב, ואני.

העונג מושלם.

האם זה טעמו המשובח של התה שהוכן כהלכה?

או אולי תשומת הלב הרבה שהקדשתי לו?

או אולי פשוט כי כשכל מה שיש בעולם זה רק אתה וספל תה - אין דבר שממנו אפשר להנות יותר.

לייק

תגובה

שתף

ברווז גומי

כל הדרך הביתה, לורי שמעה בלוּפִּים את השיר It's a David Lynch moment. היה לה יום קשה בעבודה והמנגינה העליזה בשילוב המילים שהיא לא לגמרי הבינה הרימו לה את מצב הרוח. לא פלא שאחרי כך, במקלחת, כשהיא לקחה את המיקרופון - כלומר את הראש של הַדוּש, ושרה לתוכו - זה היה השיר שייצא לה. ואז זה קרה: כשהיא הגיעה לפזמון וצרחה בקולי קולות David are you there? לתוך זרם המים החמים, היא הבחינה בו: ברווז גומי קטן וצהוב שרבץ בקצה של האמבטיה והסתכל אליה.

"ברווז גומי לא מסתכל על אנשים", הייתה מחשבתה הראשונה. מחשבתה השניה היתה "שוב סופיה עם השטויות שלה'".

סופיה הייתה שותפתה לדירה והן הסתדרו מצוין. כל כך טוב, שאפילו עכשיו כשכבר הרוויחה מספיק ויכלה להרשות לעצמה לגור לבד - העדיפה להישאר עם סופיה. היא אפילו היתה מוכנה לסבול את ה'קונספטים העיצוביים' של סופיה שמדי פעם הייתה מוסיפה לדירה חפצים מוזרים או מיצגים אומנותיים לא צפויים.

הברווז קצת הביך אותה, אז היא לקחה אותו והניחה על המדף, איפה שהווילון של המקלחת הסתיר את גופה העירום מעיניו הסקרנות.

היא שכחה מכל העניין עד שכמה ימים אחר כך, בדיוק כששרה שוב במקלחת את השורה David are you there? היא שמה לב לברווז הגומי הקטן והצהוב שרבץ בקצה של האמבטיה והסתכל אליה.

"אז סופיה החזירה אותך לפה?" היא שאלה את הברווז. אבל כשפנתה להשיב אותו אל המדף, כבר היה שם ברווז גומי אחד. היא הניחה את הברווז החדש ליד קודמו, וידאה שווילון המקלחת מסתיר אותה משניהם והמשיכה להתקלח. "צריך לברר עם סופיה את העניין הזה" ציינה לעצמה, אבל עד שיצאה מהמקלחת, שכחה מכל העניין. 

עד לפעם השלישית:

"סופיה, מה הקטע עם הברווזים?"

"את מתכוונת לצהובים האלה מגומי, שיש במקלחת?" שאלה סופיה, מבט משועשע על פניה.

"כן, עכשיו יש כבר שלושה".

"שלושה? חשבתי שיש רק שניים", ענתה לה סופיה ומיד הוסיפה: "באמת התכוונתי לשאול אותך, מה את עושה איתם?" מבט של פליאה התפשט על פניה של לורי ומשסופיה הבחינה בו הוסיפה בחיוך מתנצל: "אם תסלחי לי על הסקרנות."

לא עזר ללורי כלום. סופיה סירבה לקבל אחריות על הברווזים. הן כמעט רבו על כך.

יומיים מאוחר יותר, היא נאלצה להודות בטעותה, כי הפעם כששרה את David are you there? והברווז הופיע, היא זכרה בבהירות שהוא לא היה שם קודם.

"אתה כבר הרביעי", אמרה לו בקול מפויס, משירה מבט אל עיניו הסקרניות. הוא לא ענה לה, אבל כשהיא באה להניח אותו על המדף ליד חבריו, כנראה לחצה עליו, כי צפצוף עליז עלה מבטנו.

בימים הבאים היא חקרה את התופעה ביסודיות וגילתה שבשביל שברווז יופיע, היא צריכה לשיר דווקא את השורה David are you there? וגם אז יופיע רק ברווז אחד לכל מקלחת, אפילו אם תחזור על השיר מספר פעמים. מצד שני אם תצא מהמקלחת ותתנגב, היא יכולה מיד להיכנס אליה שוב ולזכות בברווז נוסף.

בינתיים הברווזים החלו להצטבר והסבלנות של סופיה החלה לפקוע. "לורי, מה יהיה?"

אבל לורי לא יכלה להפסיק. היה משהו משכר ביכולת הזאת שגילתה בעצמה ואפילו שבתור כוח-על זה היה כוח-על די עלוב, היא לא יכלה לעמוד בפיתוי וכל כמה ימים הייתה מממשת ברווז נוסף. 

המדף כבר היה מלא וגם הארונית של הסבונים. כמה מהם שכנו כעת באופן קבוע בשולי האמבטיה. עכשיו שידעה שהם שם בזכותה, הרגישה כלפיהם אחווה וכבר לא היה אכפת לה אם כמה מהם יראו את גופה העירום בשעה שהיא מתקלחת.

יום אחד כשחזרה לורי הביתה, סופיה לא היתה שם. הכל היה חשוך ושקט. "סופיה? סופיה?" היא קראה בבהלה. בפעם הראשונה מעלה בדעתה שאולי מרוב ברווזים, היא מאבדת את חברתה הטובה. "זה לא עד כדי כך גרוע" נסתה לנחם את עצמה ונכנסה לחדר המקלחת לבדוק. הדבר הראשון שראתה או יותר נכון - לא ראתה, היו הברווזים. הם נעלמו כולם, עד האחרון שבהם.

מאוחר יותר, כשסופיה חזרה סוף סוף הביתה, לורי לא יכלה לעצור את עצמה ובמקום להגיד "שלום" או "מה נשמע?" ישר התפרצה ב"מה עשית עם הברווזים שלי?".

"מכרתי אותם", ענתה סופיה באדישות. "הנה קחי", הוסיפה והושיטה ללורי 250 ש"ח.

"את מכרת את הברווזים שלי!" זעקה לורי, וזרקה בכעס את הכסף בחזרה על סופיה.

"כן, מכרתי את הברווזים שלך. היו שישים ושלושה מהם וזה כבר היה מוגזם", ענתה סופיה בקול שקט ורגוע.

לורי כבר עמדה לזעוק כלפיה "אבל הם עצמי ובשרי, הם באו ממני". 

אבל סופיה הקדימה אותה והמשיכה בטון נוזף: "חוץ מזה מה את מתרגשת - זה כולה ברווזים מגומי".

היא השתלטה על עצמה. 

האם היא מוכנה לאבד את חברתה הטובה בגלל כמה ברווזים מגומי? 

יותר מזה, האם היא מוכנה להסתכן עכשיו ולגלות לסופיה את מקורם של הברווזים?"

היא החליטה שלא. זה לא שווה את זה. 

חוץ מזה אם נדייק - הברווזים הרי לא באמת באו ממנה - הם רק הופיעו להם שם בקצה של האמבטיה.

מאוחר יותר, במקלחת, היא קירבה את הדוש לפיה ושרה לתוכו: David are you there? 

כצפוי, בפינת האמבטיה הופיע ברווז קטן וצהוב מגומי. היא לקחה אותו בידה, הסתכלה עליו ושאלה:

"אתה באמת רק ברווז צהוב מגומי, נכון?"

כנראה שלחצה על בטנו כי הוא ענה לשאלתה בצפצוף קטן ועליז.

מכשפת הלילה

 כשאני עצוב כל כך עד שנדמה שאני כבר לא יכול יותר, אני קורא למכשפת הלילה שתבוא ותעטוף אותי. היא באה, גבוהה ורזה. כתפיה הלבנות ופניה החיוורות מבהיקות על רקע השחור המוחלט של שערה הסמיך, האינסופי שמתמזג לתוך שמלתה השחורה כמוהו. היא חושפת לעברי את שיניה הלבנות ומושיטה כלפי את זרועותיה הארוכות. ציפורניה החדות, שחורות גם הן, נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. הכל נהיה שחור ואני לא יכול לראות דבר. לא את הכיעור ולא את הפגמים. לא את גזרות הגורל ולא את שונאַי החורשים רעה נגדי ונגד האהובים לי. גם לא את אהובַי, הפגועים, החשופים, המשוועים לעזרתי ואני, קצרה ידי מהושיע, אם כי כוחי מוגבל ואם כי מרחק נפער בינינו ושוב אינני יודע איך ובמה לעזור להם.

החושך עוטף אותי וכלום לא נגלה לפני, או סביבי, הכל נסתר. ומתוך ההעדר הזה, אני הופך לדג זהב. לא סתם דג זהב, אלא דווקא דג זהב אחד, מסוים - זה המבליח, רק לרגע, בפרק האחרון של הרומן המעולה "פרקים נבחרים בפיזיקה של האסונות". כמו אותו דג זהב שזכרונו מוגבל לשלוש שניות בלבד, גם אני, אחרי אחת… שתיים… שלוש… שניות, שוכח הכל ונרדם.

רגיעה מתפשטת בכל גופי וכבר לא אכפת לי אם זו הרגיעה הנכספת שאני כל כך זכאי לה ורק התחמקה ממני, או שאין לי שום זכות עליה ורק בגניבה הצליחה מכשפת הלילה להבריח אותה אלי. אני נאחז בה בכל כוחי, מרפה ולא מרפה בעת ובעונה אחת.

לא תמיד קראתי למכשפת הלילה. היו ימים שדווקא פחדתי ממנה, מדמותה שכל כך מזכירה את מלאך המוות, עד שנדמה שהוא אחיה, או לפחות בן דודה הקרוב. פחדתי גם מהחושך שהיא מביאה איתה, מכך שלא יכולתי לראות את אבא ואת אמא. מכך שאולי גם הם, לא יכולים לראות אותי עכשיו, ואם אקרא לעזרה - מי ישמע ויבוא להציל אותי?

גם כשאהובַתִי עוד הייתה בחיים, פחדתי ממנה, ממכשפת הלילה. פחדתי שתעבור בינינו ותפריד אותנו זה מזו ולא נוכל עוד למצוא את דרכנו בחזרה - אני לזרועותיה והיא לזרועותי, ואני אגשש בחשיכה וכל שאמצא יהיה רק את זרועותיה הגרומות של המכשפה. באותם הימים, הייתי נכון לעשות הכל רק שתרחַק ממני, ובכל זאת היתה באה, בת צחוק לעגנית קבועה על שפתותיה הדקות והקרות. אם הייתי זועק, היתה פורצת בצחוק קולני ואם הייתי קופא ושותק, היתה מתקרבת ולוחשת לי - "יום יבוא ועוד תקרא לי, ובכל כוחך תייחל שאבוא" ואני היית מתפלץ בבהלה.

"הכל בסדר, מאמי, הכל בסדר, רק חלום חלמתָ, רק חלום", אני עדיין זוכר את הקול של אמי מתנגן בחשכת הליל.

אבל מכשפת הלילה, היתה חכמה ממני, או שאולי ידעה את מה שילד, או אדם צעיר, אסור לו שידע ועכשיו פעמים רבות אני קורא לה, קורא, בחשכת הליל. לא תמיד היא היא באה, לפעמים היא משתהה, או מסרבת לבוא בכלל. האם כדי ללעוג לי? על ההיזקקות שלי אליה, או שאולי היא סתם עסוקה, הרי בוודאי יש עוד אנשים שמשוועים לשירותיה. ואני, ער וכאוב, מהלך אנה ואנה בין קירות ביתי החשוך והריק, מנסה לשווא לגרש מחשבות רעות ופחדים וחרטות וחרדות מפני דברים שאין אני יודע אם קרו כבר או שעוד יקרו בעתיד. "נשום עמוק", "שתה מים",  "ספור עד עשר", "כוסית של יין אולי תעזור". אני מנסה לקרוא בספר, מנסה להסיח את דעתי במוזיקה, מוזיקה שקטה - כי בכל זאת השכנים כנראה כן ישנים. אבל כלום לא עוזר ואני נשאר ער, דקות ארוכות, או שעות או לילה שלם, עד שהיא עושה את החסד הזה עימי ובאה. "קראת לי?" היא מחייכת וחושפת לעברי את שיניה הלבנות. "כן", אני עונה, מישיר אליה את מבטי, והיא מושיטה כלפי את אצבעותיה הארוכות וציפורניה החדות נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. אחת… שתיים… שלוש…

אחר

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא ואֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה וְרַ' עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה הפך ל"אַחֵר" והחל מקִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. ורק רַ' עֲקִיבָא נכנס בשלום ויָצָא בְּשָׁלוֹם.

מהו מקצץ בנטיעות? שהיה מסית תלמידי חכמים ובני נוער ומעורר בהם ספקות ומשדלם לזנוח תלמוד תורה וללמוד חכמת גויים.

אמרו חכמים - לא טוב הדבר שהפך לאחר שהרי בעמנו ובדתנו הוא פוגע וצעירים הופכים ליוונים ואינם מקיימים את המצוות ואפילו למול את בניהם שוב אינם מָלים. 

היה שם אחד, רבי אלקנה בן חרש, שהיה לו קיטון שש אמה על שש אמה גודלו והיתה בו סגולה לחזור אל העבר והיה נכנס בו ביום חמישי ויוצא ממנו בזמן שבית המקדש היה קיים ונשאר שם את השבת ובמוצאי השבת היה נכנס שם ויוצא ממנו ביום ראשון ומבאר לחכמים הלכות קורבן וטוהרה ומפרש להם הלכות רבות מזמן שבית המקדש היה קיים.

באו אליו ואמרו לו - אותו אַחֵר - מוטב לוֹֹ לוּ לא היה קיים מלכתחילה וביקשוהו שיעשה תיקון ויסיר את הנזק שנגרם מאותו האחר. אמר להם - תנו לי שני תלמידי חכמים צעירים ובעלי גוף ואלך אל אִמּוֹ ואפטור אתכם מעונשו של זה. אחר כך התפלל רבי אלקנה כל אותו היום ובערב נכנס עם שני התלמידים שניתנו לו אל הקיטון.

למחרת כשזרחה השמש מצאו את עצמם בעיר טַרְכֵי ליד בית קטן ומט ליפול ושם אישה אחת יולדת בן והמילדת יוצאת וקוראת "קיראו לאבויה כי בן זכר נולד לו". ואבויה בא ואמר "אלישע קיראו לבני כי בו נושעתי" ויתפסוהו שני תלמידי החכמים ואלקנה בא הביתה פנימה עם המאכלת שהכין איתו מבעוד מועד ויש אומרים מאכלתו של אברהם אבינו היתה זו ויהרוג את התינוק.

והוא ותלמידיו ברחו מטַרְכֵי ונאלצו לעשות את השבת בשדה הפתוח מאימת תושבי העיר וביום הראשון חזרו לסנהדרין ואמרו "עשינו כדבריכם".

והנה אין סנהדרין ואין משנה ואין תלמוד תורה. נשתכח מעם ישראל. כי כל הלכה במשנה ששם אומרה לא נזכר במפורש - משל רבי מאיר היא ורבי מאיר - תלמידו של אלישע בן אבויה היה ועתה משלא היה אלישע, נותר גם מאיר בור ועם הארץ.

כשהאהבה נגמרת

אחרי יותר מעשרים שנות נישואים, הרגיש רפי שהאהבה שהייתה בינו ובין דורית אשתו פשוט נגמרת.

 אולי עוד לא ממש נגמרה, אבל בהחלט אוטוטו נגמרת. איך דעכו התשוקה והעניין ההדדי? מתי סדר היום הצטמצם למעגל משמים של עבודה, ארוחות ערב חדגוניות ובהייה פסיבית בטלוויזיה?

כשדורית סוף סוף הייתה מסתכלת עליו, רפי ממש הרגיש עד כמה הוא כבר לא עושה לה את זה. האמת, גם היא כבר לא עוררה בו עניין כמו פעם, למרות שעדיין הקפידו לעשות סקס - פעם בשבועיים, אם צריך או לא צריך.

להפיג את השעמום, החל לשים עין על השכנה בבניין שממול. הוא לא ידע עליה הרבה פרט לכך שהיה לה גוף חטוב ושדיים בולטים ושיער ארוך וגולש. באותן הפעמים שיצא לו להחליף איתה ברכת שלום חטופה, הוא מצא שחיוך מקסים אחד שלה מספיק בשביל להחזיק אותו מעל למים יום שלם. אילו רק דורית הייתה קצת יותר…הוא אפילו לא ידע להגיד קצת יותר מה.

יום אחד, כשהלך ברחוב, ראה רפי שלט שתפס את תשומת ליבו: "כשהאהבה נגמרת". מתחת לשלט היתה חנות קטנה והוא נכנס פנימה. איש מבוגר ורזה עם סרט מדידה כמו של חייטים, קבל את פניו ושאל במה יוכל לעזור.

"האהבה שלי נגמרת", אמר רפי בפשטות, הבעת פניו מבטאת את מלוא היאוש והעצב שחש.

"אם כך באת למקום הנכון", עודד אותו האיש, "בניגוד למה שרבים חושבים, האהבה היא לא משהו מופשט שנמצא בלב, אלא משהו מוחשי שנמצא באוויר סביבנו ועוטף אותנו. עם השנים, כל הזיהום הסביבתי שבתוכו אנו חיים גורם לאהבה הזאת להתפרק והיא מתפוגגת עד שלא נשאר ממנה כלום והיא נגמרת."

"קצת כמו מה שקורה עם האוזון", הוא הוסיף, "שנוצר מין חור כזה". 

פרצופו של רפי נהיה עצוב עוד יותר. באהבה הוא לא היה מומחה גדול, אבל על החור שבאוזון הוא דווקא קרא, ומה שקרא לא היה מעודד במיוחד.

"אבל כאן בדיוק, אנחנו יכולים לעזור", המשיך האיש  בחיוך רחב, "כי המומחים שלנו מצאו את הסוד איך לאסוף את הרסיסים של מה שנשאר כשהאהבה מתפרקת ולחבר אותם מחדש. אנחנו אוספים אותם, מזקקים אותם ודוחסים למיכלים קטנים עד שמתקבל תרסיס שאתה יכול פשוט לרסס על זוגתך וְ voilà - הבעיה נפתרה".

רפי נותר ספקן, אבל מה כבר יש לו להפסיד? הוא אמר לאיש שהוא ישמח לרכוש מיכל שכזה.

"אם כך - גש הנה", אמר האיש, פרש את סרט המדידה שהיה בידו והחל למדוד את רפי לאורכו ולרוחבו. סביב הבטן, מהרגל אל הירך, סביב החזה, מהצוואר למותניים.

"אנחנו מדברים פה על תרסיס, לא על חליפה, כן?" ניסה רפי להבין. האיש הסביר שההשוואה לחליפה היא דווקא די מוצלחת, כי כשם שאין שני אנשים זהים - כך גם אין שתי אהבות זהות, וכל אחד צריך שיתאימו לו בדיוק את התרסיס הנכון לו.

לבסוף סיים האיש את מדידותיו, הסתובב לקיר המגירות שהיה מאחוריו, בחר מגירה, פתח אותה ושלף משם מיכל קטן שנראה לרפי כמו מיכל של קצף גילוח. "בבקשה".

"אפשר לנסות?"

"לא, לא כאן!" הזדעזע האיש, "רק כשאתה ליד אהובתך".

כל הדרך הביתה, פינטז רפי איך הוא ירסס את דורית שלו, איך העיניים שלה יהפכו מצועפות, איך המבט האדיש שלה יחזור להיות אוהב וחושק ואיך הוא ייגש אליה אז ובמבט רציני ורב משמעות ירכן אליה וינשק אותה כמו שמזמן לא התנשקו.

אבל, כשהגיע לבניין בו הוא גר, בדיוק יצאה השכנה מהבניין ממול וברכה אותו לשלום. היא היתה כל כך נאה והחיוך שלה היה כל כך מקסים, שמהיר כברק, לפני שאפילו הבין מה הוא עושה, שלף את המיכל מהכיס וריסס אותה. הסטירה המצלצלת שהיא הנחיתה על פניו, הייתה מהירה אפילו יותר והוא נמלט לביתו כל עוד נפשו בו.

הוא קיווה להתחמק מאשתו, אבל כשפתח את הדלת, דורית היתה שם. כשראתה את ידו הצמודה ללחייו שעכשיו כבר הייתה אדומה כמו עגבניה בשלה, מבטה האדיש התחלף לדאגה עמוקה.

"רפי, מה קרה?" שאלה בבהלה.

הוא התבייש לספר לה ועל כן המציא מעשיה על איזה ערס שרב איתו על מקום חניה ולבסוף גם נתן לו סטירה.

"זה נורא", אמרה דורית והחלה למרוח משחת אלוורה על לחיו הלוהטת. מגע ידיה נעם לו והוא נזכר במיכל שבעצם היה מיועד בשבילה. בזהירות הוציא אותו, כיוון אליה וריסס. הוא התכוון לרסס מאחור, שלא תרגיש, אבל היא בדיוק הסתובבה וכך יצא שריסס אותה ישר לפנים.

צחוקה המתגלגל, היה הדבר האחרון שציפה לו. היא פשוט פרצה בצחוק וצחקה וצחקה ולא יכלה להפסיק.

"דורית, דורית, מה כל כך מצחיק?" שאל בדאגה, תוהה איך יענה אם תשאל מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה? אבל היא לא שאלה. במקום זה היא ניגשה, עדין מתגלגלת מצחוק, אל השידה ושלפה מהתיק שלה מיכל קטן, זהה לשלו, ובכוונה רבה כיוונה אליו ישר לפרצוף וריססה.

המבט שהיה על פניה היה כזה חמוד, כזה נחוש, כזה מזמין, הוא נזכר במלחמת הכריות שהיו עורכים כשרק החלה אהבתם ללבלב והתחיל לצחוק אף הוא, וכך, עדין מרססים וצוחקים, שפתיו התקרבו לשפתיה והם התנשקו, נשיקה - שכבר מזמן לא התנשקו כמוה.