יום רביעי, הסוף של "ברברה", הסערה שהזכירה לי שיש דבר כזה כמו "חורף אמיתי". אני ואישתי וזוג חברים נוסעים ברוח ובגשם לתל אביב. היכל התרבות. ערב מחווה לג'וזי כץ. שלומי שבן, יעל קראוס, קרן אן, ברי סחרוב, אפרת גוש, אלון עדר ועוד כמה אמנים שאנחנו אוהבים ישירו משיריה. היה ברור שזה הולך להיות ערב של נוסטלגיה, אבל מה בכך? אני פתי (sucker) של נוסטלגיה ובמינון הנכון זה עושה לי טוב.
תמונות שלה על המסך, ואני נזכר איזה בחורה יפה היא היתה. החבר'ה שעל הבמה - שרים ומנגנים את השירים שלה ואני מגלה מחדש עד כמה ארוגים לתוכי השירים האלה, עם המבטא האמריקאי שניסתה להסתיר וכמעט הצליחה, לפחות ממני. הופתעתי בפעם הראשונה שמישהו הסב את תשומת ליבי למבטא הזה, אבל מאז שוב לא יכולתי שלא לחוש בו. "אז מה? אז מה? אז מה?" כמו ששרו שלומי שבן, יעל קראוס ואסף אמדורסקי.
בין ההחלטה שלהם להביא את האביב לתל אביב, לבין השמש שכבר שוקעת על העולם והנה כבר טובעת בתוך הים, חזרתי להיות בן עשרים (ואולי בן שש עשרה). הכל הפך תמים כל כך ומלא בפלא, פלא של אדם צעיר שהעולם כולו עוד מונח לפניו. אז מה אם עברו מאז ארבעים שנה או יותר? עדיין יש פלאות שמחכים שנגלה ועדיין אפשר לפעמים להיות תמים ולהאמין שאם רק נענה לשוטרת בשלילה, נצליח להביא את האביב לתל אביב.
היו גם רגעים שהרגשתי זקן. המצלמה התמקדה בפניה של האישה היפה הזו שישבה בקהל וראית כמה היא מתרגשת. היא עדיין אישה יפה. אבל הבחורה המהממת שהיתה על המסך, זאת שכולם רצו לרקוד איתה, כבר איננה. רוב האמנים היו צעירים יחסית לג'וזי כץ (נגיד שלומי שבן בואך מיקה קרני) אבל היה שם גם אלי מגן שניגן ושר עם ג'וזי ושמוליק בגלגול השני של החלונות הגבוהים (בגלגול הראשון היה שם אריק איינשטין שמגיע לו לפחות פוסט משל עצמו). עולה אלי מגן על הבמה, הוא והקונטרה בס שלו ואני מסתכל עליו ורואה ילד, ילד בן שבעים וחמש, תמים, ממזרי, הוא כבר בשלב בחיים שהוא יכול להגיד מה שהוא רוצה והוא אומר - "האמת היא שכולנו היינו מאוהבים בה. אני הייתי מאוהב בה". אחר כך בתפנית חדה הוא מבצע את "חייל של שוקולד" להזכיר לנו שלא הכל שוקולד בחיים.
איך אמרתי לחבר - הרגשתי צעיר וזקן בעת ובעונה אחת ובעיקר מאושר, מאושר שיצא לי להתחבר אל כל היופי הזה, גם אז כשזה קרה וגם כאן על הבמה, באולם הזה של היכל התרבות.
יומיים עברו מאז ועדיין מתנגן בראשי השיר שג'וזי כץ ביצעה יחד עם צביקה פיק. שיר שנקרא "פרפרה" ושכל השנים האלה חשבתי שנקרא "ברברה" כמו אותה הסופה שליוותה אותנו לתל אביב. שיר שקרוב לליבי במיוחד כי בדיוק התאהבתי במישהי כששמעתי אותו לראשונה. שוב אינני זוכר מי היא ומה שמה, אבל מתיקות התחושה מאז עדין מתעוררת בכל פעם שאני שומע את השיר הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה