הסצנה
מוקדש ל"אנשי
הפינגווין" אותם לא הכרתי, אבל העיון בספר הצילומים על המועדון ההוא נתן לי
את ההשראה לסיפור הזה
הם היו ה"סצנה", אבל הם לא ידעו שהם הסצנה: דלית, ובילי
ובני ואדריאנה ושלום ולפעמים גם ג'יני.
דלית בכלל רק רצתה לתפור דובים ולמלא אותם בחומר ספוגי של כריות. אבל
קשה להתפרנס מלתפור דובים, אז היא שכרה את הדירה הזולה ההיא בקצה של רחוב בעלי
המלאכה והשתמשה במחסן בתור המתפרה שלה ועדין התקשתה לשלם שכר דירה. בילי היה חיית
מסיבות. הוא ברח מאמריקה מאיזה שהיא סיבה והיה מבלה את זמנו בין מסיבה למסיבה בשינה
או בנסיון להתפקח מהמסיבה הקודמת. איש לא ידע מאיפה יש לו כסף. אולי בכלל לא היה
לו? אבל בכל זאת דלית השכירה לו את החדר הפנוי בדירה. דירה ישנה, שנים וחצי חדרים –
אבל החדרים ממש גדולים.
את בני – בילי הביא לדירה אחרי שהם בילו לילה שלם בריקוד. בני רצה
להיות סופר. בבוקר כשבילי נחר באלכסון על המיטה הזוגית בחדרו, בני הקריא לדלית משהו
שהוא כתב והיא אהבה את זה. מאז הוא היה מגיע לעתים קרובות.
אדריאנה היתה מאוהבת בבני. אם הוא היה מסתובב במקום מסוים - זה היה רק
ענין של זמן לפני שהיא תופיע שם.
אף אחד לא זכר איך שלום הצטרף, אבל היתה לו גיטרה והוא ידע לנגן יפה,
בייחוד שירים של שלום חנוך, אותו העריץ
מאוחר בלילה, כשכולם היו שרועים על המיטה והספות באחד משני חדרים
הגדולים, היתה דלית עושה תה צמחים ומוזגת לכל מי שעוד היה ער ומסוגל להחזיק כוס. אחרי הכוס השניה או השלישית, כבר בדרך כלל כל מי
שהתאסף שם, היה נרדם או עוזב חרש לביתו. הם כולם גרו קרוב.
פעם בילי זכה בהרבה כסף באיזה שהיא הגרלה או אולי בהתערבות עם איזה
תייר, הדעות חלוקות, והזמין את כולם לקפה סטרבינסקי (אין קשר למלחין) על חשבונו.
גם הקפה היה לא רחוק ולארוחת חינם לא מסרבים אז כולם היו שם. כל
ה"קבועים" וגם כמה מה"מזדמנים" וגם כמה שאיש לא ידע איך ומדוע
הצטרפו. בני הקריא שיר שכתב ושלום הלחין אותו על המקום וכלם שרו. מר סטרבינסקי, שעדין
חי בשנות הששים כשהשכונה היתה מכובדת והלקוחות היו בורגנים אמידים, נחרד מהרעש ובא
לשולחן שלהם לבקש שיהיו יותר בשקט, אבל ג'ני, המלצרית היחידה שיכל להרשות לעצמו
להחזיק, כי הסכימה לעבוד תמורת טיפים בלבד בקפה שבדרך כלל לקוחותיו מעטים, נתנה לו
חיוך גדול והצטרפה לפזמון החוזר והוא חזר למקומו מאחורי הקופה הרושמת ליד מכונת
הקפה הותיקה.
מאז הם החלו להפגש יותר יותר בקפה סטרבינסקי. בהדרגה הוא הפך לכולם ל"נמל
הבית". תמיד מישהו היה שר או מנגן או מצייר את שכנו לשולחן. לפעמים היו
וויכוחים רמים על "אקזיסטנציאליזם" או "מהות החיים" או "איפה
אפשר להשיג שרוכי נעלים בזול". ג'ני היתה עוברת בין השולחנות ומגישה את כל מה
שהזמינו, קפה שחור, או כוס וודקה, או סתם חיוך רחב. כשלא שמו לב היתה שולפת את
המצלמה שלה ומצלמת אותם. התמונה הראשונה שמכרה היתה של דלית תופרת דובי חמוד כשהיא
מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים.
הם היו ה"סצנה", והם ידעו שהם הסצנה: אדריאנה ובילי ובני וג'ני
ושלום ולפעמים גם דלית.
תל אביב עיר קטנה והשמועות עושות להן כנפיים. כבר לפני הכתבה במקומון
על קפה סטרבינסקי, כל מי שהיה בענינים ידע. אנשים היו באים כבר בשמונה בערב לתפוס
שולחן. בני היה מגיע בדרך כלל בתשע. לפעמים אדריאנה היתה איתו ולפעמים הגיעה כמה
דקות מאוחר יותר, לבושה במשהו "מדליק" ומתנהגת כאילו רק במקרה עברה שם.
בילי כבר התחבר אז עם הבן של סטרבינסקי. כן, זה שרק לפני שנתיים נשבע לאביו
ש"בחיים לא יקבור את עצמו בקפה העלוב הזה" ולאחרונה דווקא גילה בו ענין
רב. בעשר היו שניהם מפעילים את המערכת ושמים מוזיקה. שלום היה מצטרף אחרי ההופעה
(אם היתה לו), בנגינה live. היה גם איזה דודו אחד
שניגן בתופים. בילי ואדריאנה היו רוקדים ובמהרה סוחפים אחריהם את מרבית הקהל.
לפעמים בני היה מצטרף, במיוחד בערבים שדלית לא באה.
לקח לסטרבינסקי הזקן זמן להתרגל, אבל ה"אקשן" הזכיר לו את
נעוריו והעסק פרח. למעשה הוא החל לשלם לבילי ואדריאנה בכל ערב שהיו רוקדים אצלו. עכשיו
גם היה לו צוות שלם של מלצרים ומלצריות ושוב לא היה תלוי במצבי הרוח של ג'ני
שרשמית עדין עבדה שם (ובחינם), אבל למעשה בעיקר היתה מצלמת את הסצנה.
מאוחר בלילה, או בעצם לפנות בוקר, כשכולם היו מתפזרים, איכשהו בנוסף לבילי
תמיד היו מגיעים לבית בקצה רחוב בעלי המלאכה עוד איזה חמישה-ששה אנשים. דלית תמיד היתה
שם ותמיד ערה (מתי היא ישנה בכלל?). היא היתה מוזגת להם כוס של תה צמחים ושואלת
איך היה ומקשיבה לעוד פרק שבני כתב. הדובים שדלית תפרה, היו עכשיו לבושים בסיגנון
פאנקיסטי. מסתבר שלאלה היה דווקא שוק לא רע. אם הייתם שואלים את בילי – הוא היה
עוצר את שעון חייו בדיוק בנקודה הזאת בשנת 19xx במוצאי שבת
בחודש אוגוסט בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.
... ואז הם כבר לא היו ה"סצנה": דלית, ובילי ובני ואדריאנה
ושלום ולפעמים גם ג'יני.
היה הריב הגדול ההוא בין אדריאנה ובני, היתה החצי שנה ששלום היה
בחו"ל, היה גם המכתב שבילי קבל מאמריקה, אבל אולי פשוט נמאס לאנשים לבוא כל
ערב לקפה סטרבינסקי.
בהתחלה איש לא שם לב. את מקומם של המקומיים שהפסיקו לבוא מילאו wanabees מכל קצוות העיר שרצו להתחכך בסצינה ואחר כך היו באים גם תיירים
מחוץ לעיר. רק ג'ני, בחוש של צלמת, הרגישה. עובדה שעברה לצלם במועדונים שנפתחו באותה
העת בצד השני של אלנבי. שם היא גם הכירה את מנו שאיתו כעבור שנה התחתנה.
אז אדריאנה כבר לא היתה מאוהבת בבני
ובני פרסם ספר ומצא עצמו עסוק ביחסי ציבור ושוב לא היה לו זמן לבוא ל"סטרבינסקי"
ובילי קבל את המכתב ההוא מאמריקה ומאז נעלם. רק דלית אולי ידעה על מה
ולמה.
שלום כבר זמר מפורסם, היה אפילו שדרן אחד שהשווה אותו ל"שלום
הגדול" (כלומר חנוך)
גם הבית בקצה רחוב בעלי המלאכה השתנה – הוא נמכר לזוג אדריכלים ששיפצו
אותו ועכשיו הוא "פנינה ארכיטקטונית" לדוגמה.
ודלית? היא בכלל רק רצתה לתפור דובים. כשנולד לג'ני התינוק, היא תפרה
לו במתנה דובי חמוד ללא שום סממני פאנק. אולי בגלל ג'ני והסצנה יצא שהדובי הזה
הופיע בטלביזיה ומאז כולם חייבים שגם להם יהיה דובי חמוד שכזה. מרוב ביקוש דלית
יכלה עכשיו להרשות לעצמה לפתוח חנות של דובים בבוגרשוב. היא גרה בדירה קטנה מעל לחנות.
לפעמים מאוחר בלילה, בני עדין מגיע. היא תמיד מקשיבה בשקט למה שהוא מקריא לה ואחר
כך מציעה לו כוס תה צמחים.
